B.logi

     מעטים הספרים שגרמו לי להתרגשות כמו "עפיפונים" של רומן גארי אותו קראתי לפני שנים. אולי רק אחד - מלחמה ושלום. אחרי 'עפיפונים' באה רשימה מכובדת כמו "שבת" מקיואן, "לאן שהמקום הולך" חיים באר, "כלה" אורה אחימאיר (חיים באר ערך את 'כלה')

     קראתי עוד ספרים רבים וטובים מאז, ו"עפיפונים" תמיד נשאר בראש רשימת הקריאה שלי, לכן כששמעתי על  הספר "הבטחה עם שחר" מיהרתי לקוראו. לשם הספר יש משמעות רבה לסופר והוא מסביר זאת. בשבילי הכותרת היא הבטחה שהתגשמה לי כקוראה. גארי מגולל את סיפור חייו המרתק אותם הוא בהחלט חב לאמא הגדולה מהחיים שלו, אם שהאמינה בו ונטעה בו את ערך החיים, את תאוות החיים ואת ההצלחה הגדולה

     בהומור ושנינות, בחכמה ובתובנות הייחודיות לו הוא מגולל בפנינו את הערכים, המניירות ואת העוצמה הפנימית של אימו איך הצליחה להפנים בו את כל אלה - ולשנים רבות אחרי מותה.

     אהבה.

     והיא עוד לא קראה את התיאוריות החינוכיות על חשיפת הילד לשלל גירויים עד שימצא את המתאים לו, והיא עוד לא קראה את ויקטור פרנקל.

     בחכמתו מצליח גארי לפענח גם את סוד היחסים ביניהם, איך הצליחה לשמרם ויחד עם זאת בתבונת אין קץ לשחרר אותו מחזקתה, לפתוח בפניו את העולם ולתת לו לנוע בחופשיות ובהצלחה במהמורות ובאתגרים הקשים שהחיים זימנו לו. "חייתי" הוא אומר. הוא חש שחי את החיים במלואם.

     לצערי למהמורה האחרונה לא הספיקו כוחותיו. אופיו הביוגראפי המרתק של הספר סיקרן אותי לקרוא גם בויקיפדיה, שם גיליתי איך סיים את חייו בצורה האכזרית ביותר שאפשר לעלות על הדעת ודוקא בארץ התקווה. ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות יכלה לו. אז הבנתי סוף סוף כיצד היגיע לתובנה שקראתי ב"עפיפונים" (נכתב עשר שנים לאחר הטרגדיה), התובנה כי הטרגדיה של האדם המודרני, היא האכזבה הגדולה ביותר שלו לחשוב שאחרי מלחמת העולם השניה, אחרי השואה, נהיה בעולם חדש שהרע ביותר האנושי, שהרע האולטימטיבי מאחורינו

________________________________

*פרויקט תגלית 3

(יקרא מעתה ועד להודעה חדשה פרגי"ת)

- לפתע אני מגלה שמצב רוחי השתנה פלאים, 

  שבריאותי מאז שנתיים שבה אלי. אני מרגישה 

  בריאה  ולא כפי שפירנסתי רופאים במשך השנתיי.

  והייתי אומרת להם חזור ואמור שאני לא חולה אבל ג.

  לא מרגישה בריאה

  הגוף פתאום נשמע לי, הכבדות והכאבים נעלמו אני 

  מצליחה לבצע פעילות הגופנית, מה שקוראין

  התעמלות האם זה בגלל דיאטת האקטואליה

  שגזרתי  על עצמי שהוספתי לה גם דיאטה של 

  תרופות? (על דעת עצמי, זה אינו בגדר המלצה)

  ואולי זה האביב? 

  ה-B12 

  ואולי זה הספר. ואולי כולם. אבל הכל התחיל בדיאטת האקטואליה

     אמש חיפשתי ברוב יאושי משהו לראות בטלויזיה , עצרתי בערוץ AMC ושם בין שלל הצעות שעל פניהן שיעממו אותי מצאתי את הסרט 'שם המשחק' שנשמע לי כמו משהו שמבשר טוב

      ומה היא יצירה 'טובה' בעיני ? משהו שמגרה את המחשבה שלי , שמעודד אותי לחקור בנושא ובמחברו . את הסרט הסתבר לי די מהר כבר ראיתי בעבר , אך המשחק המצוין וההגשה של הנושא עודדה אותי להמשיך לצפות בו שנית , חשתי  שבצפיה זו כאילו ראיתי סרט נוסף

     אם בפעם הראשונה ראיתי סרט מתח מתוחכם שהדיאלוגים שלו מרתקים בעיקר בגלל הצבת פסיכיאטרית שיוצאת מחדר הטיפולים הסטרילי לשטח , למציאות - ואני צופה שבויה  של העלילה , בפעם הזו ראיתי סרט מעורר שאלות על הפסיכיטריה , ובעיקר - מהו מוסר ומהי אישיות מוסרית

     השם דיויד מאמט , הבמאי והתסריטאי היה מוכר לי , והיות וראיתי את הסרט בפעם השניה יכולתי לפעמים להבין אפילו את חותמו כבמאי

    לבמאי רזומה מכובד כתסריטאי במאי , מחזאי וסופר . נראה לי שקשה למצוא מישהו שלא ראה לפחות שניים מסרטיו המצויינים . קראתי רבות על הבמאי הזה ומצאתי דמות דעתנית , מרתקת , זוכת פרסים , יהודי גא ביהדותו והכי אוהב ישראל - בעל דיעות מהפכניות , וכזה שאוהב להרגיז . אלוף בן הארץ :

https://www.haaretz.co.il/magazine/1.1615586

     מצאתי גם מאמר נפלא ומעמיק של רות שריג על דמות הפסיכיאטר והפסיכולוג בקולנוע הלינק למאמר ארוך מידי לבלוג ולכן אחלק אותו , המתעניין יצטרך לחבר החלקים ורק אז להבייק בגוגל :

https://www.kolnoam.com/%d7%93%d7%9e%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%9e%d7%98%d7%a4%d7%9c-%d7%91%d7%a7%d7%95%d7%9c%d7%a0%d7%95%d7%a2

   לאחרונה ראיתי ברצף כמה סרטים מרשימים*, שלושה מהם תוצרת צרפת ואחד תוצרת איטליה. הסרטים הצרפתיים נפלאים בעיני כל אחד מיוחד ושונה בדרכו, הם מהנים חכמים, פיוטיים ומשאירים חותם

   "לחיות עם אמא" שחקנית קשישה מרתקת, נותנת לנו שיעור מלא חיים איך לחיות אותם

   "המזכרות" על פי הספר הפיוטי הנפלא והיוצא מן הכלל של פואנקינוס, הבמאי בגאוניותו לא מעתיק את הספר למסך, ולכן לא מאבד מקיסמו, אלא מאיר פן אחר של הספר, קומי, נפלא ונוגע ללב

   "נפלאות החושים" קסם של סרט, יחיד ומיוחד, ינצר בליבי כל עוד ...

   את הדיבור אני בוחרת להרחיב על  "חיים משוגעים", סרט איטלקי כמו שרק איטלקים יכולים לעשות. מידי כמה שנים הם מפציעים עם הברקה בלתי נשכחת, האחרונים שהשאירו עלי רושם כה רב הם "סינימה פרדיסו" ו"הדוור", כל אחד יחיד ומיוחד, יצירת מופת

   גם "חיים משוגעים" הוא יצירת מופת לטעמי, הלכתי לצפות בו ללא כל רקע פרט לכך שזכרתי שהוא קומי, מה שהביא אותי לצפות בו. יש אמנם הרבה הבטים קומיים בסרט הם על סיטואציות לא קלות וההבט הקומי מרכך אותן מעט

   לא אספר דבר על העלילה, מכיוון שהלכתי 'טאבולה ראסה', הופתעתי והוקסמתי, לא ארצה לקלקל את המומנטום גם כאן. הופתעתי מהמשחק היוצא מן הכלל של השחקנית הראשית, היא הממשיכה לטעמי את השחקניות האיטלקיות הגדולות, ויש גם הומאז'ים בסרט - למשל הריצה, הנפילה והקימה כדי להמשיך לרוץ בשמלה ועקבים אדומים – הומאז' לסופיה לורן ( אם אינני טועה לסרט בין שתי נשים ) את המזרקה אמנם לא ראיתי אך היא היתה בתודעה לאורך הסרט, משרה תחושה כאילו קסמה מרקד ברקע ( השמשיה ?) כמו בסרטים הישנים ובהומאז'ים לה.

   הסרט סוחף, אהבתי את התסריט, את הדיאלוגים היוצאים מן הכלל, את המשחק  ה נ פ ל א, ואת כל מה שאיטלקי בסרט, אך גדולתו של הסרט היא האנושיות שבו. הסיפור, האירועים כפי שהם מוצגים, על סף האבסורד, לא יכולים לעורר אמון בשום ארץ פרט למקום בו הם מוצגים - איטליה

שחקנים

ואלריה ברונו טדצקי  מיכאלה רמוזוטי

במאי/ת

פאולו וירזי

תסריט: פרנצ'סקה ארצ'יבוגי, פאולו וירזי

ז'אנר קומדיה  דרמה  זר

אורך  118 דקות

שפה איטלקית

מקום / שנה איטליה / 2016

   לפני מספר ימים קרה דבר שעין לא תוכל לראות, לב לא יבין, נשמה לא תכיל, התיאור הראשון של האדם שביצע את הנורא מכל, דריסת חפים ופשע – רובם ילדים, נעשה, כפי שנמסר לתקשורת על ידי אדם שהיה ידוע ומטופל שנים כחולה נפש.

   כשהייתי רואה את הכותרות האלה בעבר, הייתי תמיד תוהה ביני לבין עצמי ושואלת אם האדם היה מוגדר כחולה נפש מטופל, האם זה צריך לתת תשובה להתנהגותו הזוועתית ?

   מהכותרות לגבי רוצחים בארץ, זה תמיד נשמע כאילו זו הסיבה, ושהיא אמורה להשקיט את שואלי ה'למה' משום מה לי זה אף פעם לא 'הסביר' דבר, להיפך, הייתי חושבת לעצמי, שאם אדם מטופל שנים שמא היה צריך מזמן להחלים ובודאי שלא להתדרדר להתאבדות או רצח קיצון. מה יש בתרופות האלה שהוא לקח ? האם הן מועילות ? אולי מזיקות ? ומי טיפל בו ? אנשים ששוחחו איתו ? ש'שמעו' אותו באמת ?

לפתע הציף את זכרוני נהג אחר, זו היתה דמותו של רוברט דה נירו כנהג המונית השואל את עצמו במראה " ? You talkin' to me " בטונים שונים, מתאמן על המשפט.

   נזכרתי בבדידות התהומית שלו, במחשבות השווא שהיא יצרה בו, ובאלימות שהשתלטה עליו בהדרגה, ראיתי את הסרט לפני שנים, הוא עשה עלי רושם כביר ונורא, אני זוכרת את ההלם שלי מההבנה על בדידות ולאן היא עלולה להוביל את האדם הבודד.

   בתמימותי חשבתי 'הנה, הסרט יביא את הנושא לתודעה, זה ימנע את האסון הבא' מצד שני אני זוכרת את עצמי מדחיקה בחרדה את התחושות הנבואיות שמשאיר הסרט על הצופה

 

► 2:01

Taxi Driver - You Talkin' me? - YouTube

https://www.youtube.com/watch?v=4e9CkhBb18E

   גם אני בהקרנה ופגשתי את עדה ורותי, אבל אסתי לא הזכירה אותי, למה ? כי את הקרובים יותר שוכחים, עובדה, גם את יוסי לא הזכירה ( בדיחה פנימית, לקורדליה הפתרונים )