B.logi

     כבר בחצי הספר נכתב במוחי פוסט . אי לכך מצאתי שזה הזמן להתעדכו בכתוב בגב הספר " הטנק " מאת יוסף ענברי , אך מה עיני קוראות אם לא דברי חכמה של דב אלבוים ואחריו עמוס עוז משבח משובחות

    בגב הספר אני תמיד קוראת אחרי שכבר יש לי תמונה משלי ודברים לומר . הפעם קיבלתי רגליים קרות  שגרמו לאצבעותי לקפוא - איך אעיז להוסיף מילים על דברי חכמים 

     במקום זאת חיפשתי בגוגל עוד על הסופר , מצאתי ראיון של הסופר עם קובי מידן , דברים בנחת נשמעים , ואחר כך את היוטיוב של ההשקה עם מיכה גודמן עוד מושא הערצה לדברי חכמתו , והמנחה - אלבוים ...

     אבל המילים מאיימות לפרוץ כנגד כל היגיון , אז הנה החצופות לפני שיצאו לגמרי משליטה :

     כשלקחתי את הספר לידי וראיתי את התמונה על הכריכה נרתעתי כי שום טנק ושום קסדה לא יגרמו לי לקרוא דברים לגביהם , אפילו לא המרצה המצוינת ד"ר רונית בועז שהכניסה אותו לרשימת הקריאה . בצר לי ובדיון פנימי החלטתי להתחיל לקרוא ורק אז אדע אם אוכל להמשיך או להחזירו לספריה

     מה שקרה הוא שכבר מהעמוד הראשון רותקתי , אפילו שהוא מעין דיווח על דברים שקרו , מצא ענברי נוסחה מקורית כיצד לעשות מזה ספרות . כדי לרדת לעומק החידוש צריך לקרוא את הספר שוב , זאת אני משאירה למומחים הנזכרים למעלה , אני נכבשתי מהנוסח הסרקסטי המעורב בחמלה . גדי טאוב ( בהשקה ) אומר שהאירוניה והחמלה מזכירים לו הומור יהודי

      הדמויות שטוחות כביכול , הן אינן מביעות תחושות במילים מפורשות  , המספר לא מוסיף ולא מסביר את פעולותיהן אבל מעשיהן מדברים עבורם ובהחלט עוררו בי רגשות , תחושות מתוך הזכרויות 

     אהבתי במיוחד את הציטוטים מתוך הדיונים בממשלה , משנינותם של רבין ופרס בזמן האקוטי של חטיפת המטוס באוגנדה . אהבתי את כל חמש הדמויות הראשיות את מזרחי-דוידסקו , אנשל , הוכבאום , עשת , השונות כל כך זו מזו שכל אחת. מהן בטוחה שרק היא עמדה לבד מול הטנק וניצחה עבור כל עם ישראל . אהבתי מ א ד את השנינות של בורקה ואת השיחות שלו עם אידי אמין .

     מההיסטוריה הקצרה המשוחזרת  בכישרון רב , ומהסיפור הכמעט בלתי הגיוני שלנו כאן על כל גווני האוכלוסיה , חילוקי הדיעות בפנים בשילוב האיומים מחוץ , לא התחבטתי ולא חשבתי לגבש דיעה בין עובדות לבין ניסים . מצאתי שהישיבה שלנו כאן היא נס כשלעצמו

מה אומר ומה אדבר

אני בהיי

זו הפעם הראשונה מאז הפוסט האחרון שפרסמתי ב-30.10.17

שהצלחתי להיכנס למסך העריכה שלי

וזה לא שלא ניסיתי

ומה שהכי חשוב לי לדעת עכשיו , זה למי להודות

                           חג אביב שמח

   יצאתי הבוקר כמו תמיד, חמושה בשימחה. שמעתי מישהי מדברת על פריצה לשידור, מה שהזכיר לי ששכחתי להיבהל ולפחד, צעדתי באון כאילו כלום, התפלאתי על עצמי, ואז כ- ב- דה ז׳ה וו , נזכרתי בתחושות ז״א זו לא הייתי אני שנזכרתי זה היה הגוף שלי שנזכר איך, ומה ואם יבוא מישהו מאחור,   

 ומה אעשה? ואיך אגיב? ומה בכלל אפשר לעשות ? 

   לגרש המחשבות ולהמשיך ללכת

   סדר יומי ומטלות שהעמסתי על עצמי הסיחו את דעתי עד שהגעתי למחוז חפצי. תוך כדי צעידה זכרתי איך כשהתחילה הסכינאות המחודשת ובגלל שנמאס לי מה׳אובר דוז כאן ( חום חום חום בחולם, חום חום חום בשורוק, קירשנבאום, וסכינאות בגשם שטיהר ס״ס את האוויר אך לא את האווירע ) קפצתי לי לחדשות החוץ ושם אין מה לקנא, אסונות הוריקנים ושיטפונות, נדידת עמים, יריות באוניברסיטאות. הבנתי שכל עם לגורלו, כולל הדת שהביאה על עצמה את הדע״אש...  

  ההתנחמתי בצרת הרבים ? לא ולא, אני חשה סוג של עייפות, אולי אדישות, שקיבלתי על עצמי את העולם על שיגעונותיו ושיגיונותיו, שאין טעם לחרוד על בסיס קבוע, שבין הטיפות אפשר גם ליהנות ממה שיש, ומה שיהיה הוא שיהיה וכמו יהודי טוב שאומר יום יום לעצמו ״אלוהים נתן, אלוהים לקח יהי שם האלוהים מבורך״ אני מקבלת את שקיבלתי מהעולם, זה שגם לפעמים לוקח מבלי להשיב. בוקר בוקר אני מקבלת אותו בברכת. בבוקר טוב, וערב ערב מודה לו על מה שיש.

ואולי נעשיתי אפאטית ?...

אצא לי השוקה http://youtu.be/yfZBO3SZrpE

   מבלי לפגוע בזכויות השמורות לקירשנבאום ובזוגיות המופלאה, את ירון לונדון יבל"א אני מקווה להמשיך לראות ולשמוע יום יום ובאותה השעה, הזוגיות המופלאה הזו הראתה איך אפשר לשמור על האישיות הייחודית של כל אחד ועדיין ליצור סינרגיה מתחדשת מידי יום. הם היו בשבילי נוחם מהמציאות ההזויה, תמיד הוסיפו פן אינטליגנטי, חידשו, המבט שלהם תמיד תפס את המרחק הנכון, הם איזנו עבורי את הבומבסטיות החדשותית תאבת הסנסציות ואת תאוות הריגושים הבלתי נדלית שלה.

   אני שבעתי מזה ובמקום להיסחף בזרם העכור של הריגוש המזויף, המתיש, העדפתי תמיד לשמוע אותם. את מעוז השפיות של התקשורת. אותם, ואת 'תיק תיקשורת'.

ירון לונדון, שהגיש במשך 13 שנה את התוכנית "לונדון את קירשנבאום", הגיב אמש (שישי) על מותו הפתאומי של עמיתו, העיתונאי מוטי קירשנבאום.

"אני לבד במובן הרחב של המלה", אמר לונדון לחדשות 10 בשיחת טלפון מיפן. "הוא היה אח חכם, מצחיק. ידענו לנהל את היחסים שבינינו כמו רוקמות תחרה, בזהירות-בזהירות, לא לדקור את האצבע, כי שנינו אנשים בעלי גאווה. והצלחנו בזה באופן מיוחד. הייתי אומר אפילו מפליא. זה לא יקרה עוד פעם"

http://www.haaretz.co.il/news/education/1.2738776?utm_content=%2Fnews%2FEducation%2F1.2738776&utm_medium=EMAIL&utm_campaign=1343224&utm_source=SMARTFOCUS&utm_term=20150926-02%3A09

   ירון לונדון האחד היחיד המיוחד, שמקריב את דמותו ללא כחל ושרק ושממנו למדנו אמת מהי, אינטליגנציה ותאוות ידע ושמחת חיים – אתה לא לבד, אחרי תום ימי האבל, אני רוצה להמשיך לראותך כל ערב בשש, ואני בטוחה שיש עוד רבים מספור כמוני. לסיכום כל תוכנית אפשר לשדר בדיחה מהמאגר הבלתי נדלה של קירשנבאום מתוכניות קודמות.

   ביומולדת הנעימה והלא שגרתית, של קורדליה, התנדבתי, קופצת בראש שכמותי, לספר את סיפורי על פעם הראשונה שאני זוכרת את עצמי עומדת במצב קשה שבסופו של דבר הראה לי שאוכל לסמוך על עצמי בעתיד

   למטה סיפורי כפי שקראתי אותו באירוע, אני מודה לקורדליה שזכרה לי את היוזמה שלי, ושהזכירה לי את 'קפיצת הראש' ( היבשה ) הראשונה שלי במשימה חברתית. אספר על כך בפוסט נפרד

   זאבים

   יום שקט חם וזוהר מאור שמש, יום רגיל בבאר שבע הקטנטנה. בתים מעט בין שטחים חומים איסופיים. חול בנעליים. הכל בשביל לעבור בהם, להגיע למורה לפסנתר שגרה בבית שליד טוביהו. בדממה המדברית הזו, הלכתי בשלווה באמצע הדרך המאובקת, כבישים עוד לא היו, מכוניות בודאי שלא 

   לפתע החל לשעוט לעברי כלב זאב ענק, גובהו כגובהי 

   נחרדתי

   ובשבריר אלפית השניה החלטתי עם עצמי שלא אזוז, שלא אברח, עפעף לא הנדתי. בול עץ רציתי להיות.

לפתע, בחריקת כפות, סנטימטרים ממני, עצר הכלב מול פני מתיר ארבעה שובלי אבק מאחוריו, הוא צנף משהו, הפנה את ראשו שמאלה, ושב אט אט על עקבותיו

   מאז, אני יודעת שאני יכולה להקשיב לחושי ולסמוך עליהם. אין בי אימה ירדתית שמא אקלע למצב מסוכן ולא אוכל לו ...

אוחלה *

   לא הייתי רוצה לעמוד במבחן כזה שנית... אבל במבחנים דומים מול אנשים קשים, עמדתי גם עמדתי

* אוחלה - בספרדית – הלוואי 

• ואני אכן מאחלת לעצמי אוהבי ואהובי, רק טוב ועמידה במשימות החיים

כיפה אדומה והזאב, ציור של גוסטב דורה(1883)

קפיצת ראש  בשבריר אלפית השניה החלטתי עם עצמי שלא אזוז, שלא אברח, עפעף לא הנדתי. בול עץ רציתי להיות