B.logi

     כשאני רואה אותה בראיון הטלוויזיוני אני רואה דמות מכווצת, מתגוננת, ויחד עם זאת אמיצה ואוזרת כל כוח על מנת להזדקף

     כשאני שומעת את דבריה אני מצטמררת, ומנסה להבין מה מרגיש אדם שגדל בתחושה שהוא מטרד, אולי לא שנוא, אבל הוא משוכנע שהוא לא אהוב

     היא מספרת על אבא שכשכעס עליה הגיב להרמות הראש הילדיות שלה באלימות קשה ובדחיה, שאף פעם לא התנצל, לא לקח אחריות על חלקו בכעס ולא התוודה באזניה על אהבתו אותה, ועל אמא שלא מנסה לגונן, מתעלמת, וגם היא לא אומרת "אני אוהבת אותך אבל . . ."

     אני מנסה להבין באיזו אווירה היא גדלה כילדה ואני חושבת שאולי היא גדלה בבית לא מגונן מספיק, לא תומך מספיק, ללא חומל, לא מקבל אותה על הטעויות שלה, אינו מדריך, עוטף או מחסן בפני העולם

     אני מנסה לנחש כיצד, בניצי בגרותה, הוטלה למערבולות המציאות התובעניות והיא חסרת מיגון, חסרת מטען חיוני למסע החיים ושואלת את עצמי האם לנצח תחוש מתגוננת, מאויימת, כחשופית הזו שכל משב רוח, עלה נושר עלול לפצוע אותה, שבימים קשים לא תוכל לשאוב השראה שתהווה לה מזור

    ואני רק יכולה להעריץ את עוז רוחה למצוא תשובה, ולקוות ששירתה תהפוך איתנה ושבעוצמות ששאבה בעיקשותה ומהמעט שקיבלה - תוכל להיות - ולהווה השראה לדור חדש של הורים. ילדים ומטפלים

                                         _ _ _ _ _ _ 

ללא  עוגן

תיטלטלנה נשמות רכות

תיסחפנה

לים הגדול והשיריון

מחורר,

כל משב רוח

יפתח פצע

ישן

מי שאמור היה לעטוף ולחבק

פצע

מי שאמור היה לחזק -

פגע

נשמה עדינה לא בשלה

חשופה

כל משב קל

יצרוב בה

עטויה שיריון-העד-המחורר

מפני הפולשים

אך גם מהבאים אליה

בטוב

לנצח תשוט

נעה ונדה

על לא עוול

בכפה

    משנת הוצאתו מחכה "מר מאני" בסבלנות שאקרא בו. ועכשיו, בגלל עודף הזמן הפנוי אני מוצאת את עצמי משלימה חסרים. וכך היגיע תורו של מר מאני, שיצא לאור לראשונה בשנת ... 1990 !

     אני לא יודעת אם הייתי משכילה להעריך כל כך את הכתוב אם הייתי קוראת בו קודם, אבל מסתבר שבאיחור רב גיליתי גדו·לה ספרותית שלא ידעתי על קיומה. הייתי שומעת התפעלויות של מביני דבר, אבל משהו בשם של הגיבור לא כל כך משך אותי, בלשון המעטה, הייתי בטוחה שמדובר בסיפור על אדם עצוב, מר מאני עשה לי אסוציאציה של מאניה, ומאניה - של מאניה דיפרסיה, ונרתעתי, ונרתעתי, עד לתקופה הנוראית הזו שאפילו הספריות סגורות, ואת הספרים שרכשתי לפני סגירת החנויות כבר סיימתי.

     הספר מחולק לחמישה סיפורים שיש קשר ביניהם, ואחרי קריאת הסיפור השני אני עוצרת ומשתפת כאן את עוצם החוויה שחוויתי. הסיפורים הם בעצם חמש שיחות, הסיפור הזה, השני, הוא שיחה של חייל גרמני עם סבתו. אמנם רק קול אחד נשמע בכל הסיפורים, אבל אפשר להבין את נוכחותו ותפקידו של המשיב בתוך כל שיחה.

     בסיפור הזה, השני, בשיחת החייל הגרמני לסבתו, מצאתי עושר בלתי נידלה של רעיונות ומחשבה שהסופר א.ב. יהושוע משכיל להתפתל בהם, כמו הלבירינט המזמזם ברקע של כרתים, הוא משכיל לפתל בהם את הקורא, וגם להתירם. אך שלא כמו אריאדנה המשחררת בחוט את תזאוס, יהושוע אינו מספק פיתרון לשאלות, הן נשארות פתוחות להתחבטותו של הקורא אך בגאוניות רבה הוא מבהיר את השאלות. השיא הרעיוני שלו הוא לטעמי בשאלה האם יהודי יכול לבטל את עצמו ז"א את יהדותו, מה שמביא את הגרמני להתחבט בשאלה אם אפשר להוכיח את יהדותו למרות שאמר שמבטלה. מרתק.

     (מרתק וכמה אירוני לתקופתנו, ומעניין אם הייתי רואה בזאת אירוניה בעת שנכתב, ומרתק כמה ראיית הנולד יש בשאלה הזו )

     החייל הגרמני מארח את סבתו בכרתים לקראת סוף מלחמת העולם השניה, הוא מגדיר את עצמו כ אדם נטו , את סבתו כ מבטלת את אלוהים. ותוך כדי טיול/טיפוס, הוא מכיר לה את כרתים ההיסטורית על סיפורי האלים שלה, של האנשים שעדיין לא היכירו את אלוהים כי היהודים עדיין לא המציאו את עצמם

     חיבוטי הנפש של ה חייל-אדם-נטו מפתחים בקורא תקווה להארה גדולה של החייל שתתאים גם לזו של הקורא הישראלי, אך לא, יהושע לא עושה לנו חיים קלים, ולא מרצף לנו עתיד מתוק מדבש.

     ואולי, אחרי שאקרא ואסיים את שלוש השיחות הנותרות אמצא תשובה אחרת

      ואולי אתחבט בשאלות נוספות

____________________________________

א.ב. יהושע מר מאני

לא צריך להחליט

עכשיו

ולא להתלבט

עיצרו רעשי הרקע

קיפאו הדברים

ככה

כאן ועכשיו

רק רינת ציוצים

ופטפוטי תינוקות

יחדרו לאוזני

יופי אראה

אהנה רק ממנו

כשיקלע לעיני

עת אטבע בירק

אנשום אותו עמוקות

ותיטהר נשימתי

לעד

אם לרגע היססתי ולא הייתי שלמה עם ההבנה שמלחמה היא סוג של משחק , היגיעו העפיפונים ומה ששיכנע אותי יותר מכל הם בלוני ההליום. כבר מזמן היו מתכננים מלחמה על לוח , ולפני כן , אפילו עם לבושי מדים חיים על משבצות חול . אחר כך התקדמו ללוח השחמט , המכילים חיילים , מצודה , סוסים מלכה ומלך

     המלך והמלכה נותנים את ההוראה וחיילים נופלים בדרך , מלך או מלכה שנשארים זקופים על הלוח הם המנצחים

      כשגילו במערב שאבק השרפה של הזיקוקוקין הסיניים יכול לשמש כאבק שריפה לרובה ואחר כך לתותח התרחקו החיילים זה מזה השדה המשחק , ( אופס , המלחמה )  ושיחקו ב"בול פגיעה" . ממרחק זה נראה פחות מזויע , כי לא רואים את הקורב.     

.    והמשחקים התקדמו למשחקי מחשב , ממטוסים כשהקורבנות נראים כנמלים והלחיצה על ההדק נעשתה עוד יותר קלה , ועכשיו ממרחקים של אלפי קילומטרים .

    גם הרפואה כבר הפכה למשחק מחשב , כשהרופאים 'מתקנים' חלקי גוף בצפיה על מסך ולחיצה על כפתורים שמפעילים מיקרו מכשירים . השליטים משחקים בלקלקל והרופאים בלתקן . וכמה מקאברי להיווכח שאת הקפיצה הגדולה ביותר עשתה הרפואה בעקבות נסיונה במלחמת העולם הראשונה .

     האם בעת העתיקה לא שיחקו במלחמה כשהחרב ננעצה בבשר החי ? כמובן שכן , ולראיה ראינו שיחזורים של משחקי הגלדיטורים .

     "ישחקו הנערים לפנינו" הנה , אפילו התנ"כ משתמש במילה 'משחק' כשמבקשים להחליף את משחק המלחמה במשחק בשניים . לחסוך חיי אדם ? אולי

     אך האין נפשו של אדם 1 שווה לעולם מלא ?

______________________________________

ברהמס , רקויאם גרמני :

https://youtu.be/MAnUk6MxXQ0

בראהמס, שנמנע במתכוון מכל איזכור של ישו בטקסט, אמר כי בקלות אפשר לקרוא ליצירה 'רקוויאם אנושי' ( ויקיפדיה )

הפרק החמישי נוסף כעבור כשנה, וכנראה קשור למות אמו של ברהמס (ומכאן ההתייחסות הספציפית לאם המנחמת, והסולו הנשי

   ספר מתח שאינו נאמן מידי למציאות יהיה תמיד קל יותר לעיכול  ויותיר את הקורא אופטימי משהו , ואם ישולב בסיפור כומר שנרצה להקשיב לדבריו רצוי שיהיה קנטרני בדמות אישה מרופטת ומלוכלכת , רעבה , שמספרת איך גירשו אותה לפני שבוע  בבעיטה באמצע דרשה . ועל מנת שהעלילה תקבל נופך של מעשיה רצוי להתאים לה תבונת חלש , כמו במשלי חיות , כאילו הייתה מעשיה מארץ להד"מ

   כשהכומר הזו מוצאת ציטוט מכתבי הקודש שיתאים לכל מצב ואפילו ההזוי והנכלולי ביותר ,  מתפתחת. הבטחה. לאתגר אינטלקטואלי , אבל כשגולם שכל מה שהוא יודע זה לשבור עצמות ולא יודע להבדיל בין ימינם לשמאלם מתחיל לחשוב , והוא נבוך , ופונה להתייעצות והכומר עושה הכל כדי להסביר לו למה אינה מאמינה באלוהים אבל הוא שומע רק על הניסים ונדלק יש לי תחושה שההבטחה תתממש , ואני רק בעמוד 96

יונס יונסן כתב את הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם