B.logi

     מוקדש ל'שדות' באהבה וירטואלית

בעצב שלא נגמר ובגעגועי אין סוף

       החיים של הגיבורות בספר הרביעי * בסדרה ''החברה הגאונה'' מאת אלונה פרנטה ולרוב גם בשלושה הקודמים, כל כך אינטנסיביים וסוערים כאילו הם חיים על 'פי הר געש' מה שנכון גם עובדתית. הכל סובב סביב נפולי העיר שלרגלי הווזוב "כאן קיים הווזוב, שמזכיר כל יום שאת הפרויקטים המאתגרים ביותר, של אנשים רבי עוצמה, את היצירות הכי נהדרות, יכולים האש, רעידת האדמה, האפר והים, להפוך ללא-כלום בדקות ספורות" *

     החיים האינטנסיביים שלהם מתהפכים כל רגע בדרמות הופכות קרביים, יחד עם זאת הספר כתוב בצורה ייחודית ביותר ומשאיר מקום למחשבה והתלבטות, הסופרת מפרשת כל מקרה כאילו היא כותבת אותו בזמן אמת, אפילו שבהמשך מסקנותיה על אותם אירועים מתהפכות כאשר היא נזכרת בהם במרחק זמן או כאשר היא מבררת דברים.

     האימפולסיביות הזו אופיינית לאופי הדמויות שאינן יכולות לנהוג אחרת אלא בהתפרצויות זעם, אצל הסופרת הדברים מתבררים בדיעבד רוב הדמויות הנפוליטניות (פרט לנינו) כולם פועלים מהבטן.     

     המספרת אלנה , מצליחה להשיט את שלוש בנותיה במים הסוערים האלה בתבונה בהבלגה ובסובלנות. מאז ילדותה שלה היא נזעקת כפותרת בעיות, מצליחה לראות את הדברים ממרחק רואה את הדברים ניכוחה לא כופה את דעתה. פרט לגברים בחייה שמוציאים אותה משלוותה - רק הם מוציאים מתוכה את האגרסיביות הנפוליטנית - לא נמצא אותה מתפרצת. חברת הנפש הגאונה שלה לילה לעומתה סוערת כל כך בתוכה עד כי כל מי שמכיר אותה מתאר את מוחה בצורה גראפית וכמעט כולם משתמשים באותם מונחים לתאר אותו.

     התיאורים בחלק מהספר נעשו לפתע עלובים ומשעממים , רק תיאורי שיחות של מי אמר מה ומתי וכשהסערה חזרה אחרי שילדה את ביתה השלישית הבנתי שהיא כתבה באותו הלך רוח שהייתה במשך כל ההריון שלה, מבטה היה מופנה פנימה, לעולם שבחוץ הייתה אדישה. ראיתי בזה מאופי הכתיבה הייחודי שלה כפי שהבנתי אותו - הוא נע כאילו בספירלות מכאן ועכשיו הסובייקטיבי עד למבט האובייקטיבי. זה כבש אותי זו דרך כתיבה מאד מורכבת והלוואי והייתי יודעת לאמץ אותה

     ראייתה ותיאוריה גרמו לי להיזכר בתמונות ילדות ובסיטואציות שלי עם חברות, עם משפחה, עם בני זוג, עם ילדים וזה כבש אותי. נזכרתי בדברים ובהתנהגויות שנשארו בתוכי כמשהו להתחרט עליו, להתבייש בו. שפטתי עצמי לחומרה והנה במרחק זמן כשעלו מהאוב תוך כדי הקריאה, הפרדתי ביני הילדה לבין עצמי עכשיו. הבנתי שהילדה היא אמנם אני אבל אני אחרת שמותר היה לה לטעות לבין אישיותי כפי שהתגבשה עד כה. סלחתי לעצמי. האם זו לא סיבה מספקת לחצות את הנהר רחב הידיים הזה של ארבעת הספרים עבי הכרס האלה?

     לא אסתפק בכך. איכויות רבות מזוויות מבט שונות מצאתי בספר המרתק הזה, וכנראה שאקדיש לו עוד פוסט או יותר

-

* אלנה פרנטה "הסיפור של הילדה האבודה"

                          החלק הרביעי של סדרת הסיפורים.                             

                          הנפוליטניים שהראשון שבהם

                          "החברה הגאונה"

   זה שבועיים שמשפחתי חוגגת בתמיכה הדדית ובמלוא העוצמה והנאמנות זה לזה וגם לה עצמה, את ימי המועד של השפעת העונתית הגדולה, והמילה 'חג' תתאים לה כמו שהיא לא מתאימה ליום הכיפורים, גם 'יום טוב' לא מתאימה, כי זה כבר שבועיים טוב לה אבל לנו לא.

   כמה מבני המשפחה שלקחו את החיסון וגם אלה שלא - נאמנים לה באותה מידה של עוצמה ללא קיפוחה ו/או קיפוח איש בשום ניואנס שלה, ואין לי מושג מה עובר בימים אלה על החברים ועל החברים לעט ולמקלדת, אני מקווה כי כולם בטוב ושבקרוב אדעדכן ושאוכל אף להגיב

   בקיצור בין מרק לתרופות סבתא, בין שיעול לדימדומי שינה, פרט להפוגה בשיעוליו של קטני רק דבר אחד מאיר את ימי והוא הספר "החברה הגאונה " מאת אלנה פרנטה.

   מאז מקיואן ו"אהבה עיקשת" לא תקפה אותי תשוקה כזו לקרוא עוד ועוד מיצירתוו של סופר. זה זמן שני משתוקקת לספר עשיר כגון זה, זמן שנמאס לי מהספרים דלי השפה המחשבה והתואר שקראתי לאחרונה. הספר יוצא מן הכלל עשיר מכל בחינה, זה יובל שלא נכתב ספר כזה ללקק ת'עצבעות

  כמו על הספר "אהבה עיקשת" גם על "החברה הגאונה" המליצה המרצה של החוג לספרות בו אני משתתפת

   לאחרונה ראיתי ברצף כמה סרטים מרשימים*, שלושה מהם תוצרת צרפת ואחד תוצרת איטליה. הסרטים הצרפתיים נפלאים בעיני כל אחד מיוחד ושונה בדרכו, הם מהנים חכמים, פיוטיים ומשאירים חותם

   "לחיות עם אמא" שחקנית קשישה מרתקת, נותנת לנו שיעור מלא חיים איך לחיות אותם

   "המזכרות" על פי הספר הפיוטי הנפלא והיוצא מן הכלל של פואנקינוס, הבמאי בגאוניותו לא מעתיק את הספר למסך, ולכן לא מאבד מקיסמו, אלא מאיר פן אחר של הספר, קומי, נפלא ונוגע ללב

   "נפלאות החושים" קסם של סרט, יחיד ומיוחד, ינצר בליבי כל עוד ...

   את הדיבור אני בוחרת להרחיב על  "חיים משוגעים", סרט איטלקי כמו שרק איטלקים יכולים לעשות. מידי כמה שנים הם מפציעים עם הברקה בלתי נשכחת, האחרונים שהשאירו עלי רושם כה רב הם "סינימה פרדיסו" ו"הדוור", כל אחד יחיד ומיוחד, יצירת מופת

   גם "חיים משוגעים" הוא יצירת מופת לטעמי, הלכתי לצפות בו ללא כל רקע פרט לכך שזכרתי שהוא קומי, מה שהביא אותי לצפות בו. יש אמנם הרבה הבטים קומיים בסרט הם על סיטואציות לא קלות וההבט הקומי מרכך אותן מעט

   לא אספר דבר על העלילה, מכיוון שהלכתי 'טאבולה ראסה', הופתעתי והוקסמתי, לא ארצה לקלקל את המומנטום גם כאן. הופתעתי מהמשחק היוצא מן הכלל של השחקנית הראשית, היא הממשיכה לטעמי את השחקניות האיטלקיות הגדולות, ויש גם הומאז'ים בסרט - למשל הריצה, הנפילה והקימה כדי להמשיך לרוץ בשמלה ועקבים אדומים – הומאז' לסופיה לורן ( אם אינני טועה לסרט בין שתי נשים ) את המזרקה אמנם לא ראיתי אך היא היתה בתודעה לאורך הסרט, משרה תחושה כאילו קסמה מרקד ברקע ( השמשיה ?) כמו בסרטים הישנים ובהומאז'ים לה.

   הסרט סוחף, אהבתי את התסריט, את הדיאלוגים היוצאים מן הכלל, את המשחק  ה נ פ ל א, ואת כל מה שאיטלקי בסרט, אך גדולתו של הסרט היא האנושיות שבו. הסיפור, האירועים כפי שהם מוצגים, על סף האבסורד, לא יכולים לעורר אמון בשום ארץ פרט למקום בו הם מוצגים - איטליה

שחקנים

ואלריה ברונו טדצקי  מיכאלה רמוזוטי

במאי/ת

פאולו וירזי

תסריט: פרנצ'סקה ארצ'יבוגי, פאולו וירזי

ז'אנר קומדיה  דרמה  זר

אורך  118 דקות

שפה איטלקית

מקום / שנה איטליה / 2016