B.logi

אמש רותקתי למסך למשך שעה וחצי בהנאה שלמה ממשחק כדורגל .

     אני לא מתיימרת "להבין" או לפרשן את מה שראיתי מהבחינה המקצועית , הסתכלתי על המשחק טאבולה ראסה , כמו שאני אוהבת להסתכל על ציור , או לשמוע קטע מוסיקאלי , בלי דיעות קדומות , מבלי שמשפטי רקע בנושא מהדהדים בי ולהתרשם בעצמי

     אז ממה נהניתי ? מהגברים הבנויים לתלפיות , מהכוח שלהם (באנגלית יש כל כל הרבה מילים ל"כוח" ובעברית רק אחת שמשמעותה משתנה עם ההקשר יש גם "עוצמה" ) מהמרץ הבלתי נדלה , מהמסירuת למטרה , ומהתאום הקבוצתי

     משחק קבוצתי ופעילות קבוצתית תמיד דיברו לליבי , תמיד אהבתי סינרגיה בדיון קבוצתי , הקשבה ואמפטיה , ובמשחק שראיתי אמש היה כל זה וללא מילים

     פעם , אולי בגלל שבצעירותי ראיתי משחק אחר , הוא נראה לי כמו משהו סתמי ואף פעם לא הבנתי למה כל כך הרבה גברים רצים אחרי כדור , משהצטרפתי למקהלה וראיתי אנשים מיושבים בדעתם מתלהבים התסקרנתי והצלחתי לצפות בנבחרת ברזיל  מלהטטת ושולטת שליטה מלאה בכדור , לאיש לא היה סיכוי מולם , זה היה מחול וירטואוזי עם כדור

     משנשרה ברזיל במונדיאל השנה איבדתי עניין , חשבתי שאם איני מתלהבת מלהטוטים שמנצחים את כוח הכבידה ומאחזים את העיניים של המתחרים ואם. איני מזדהה רגשית עם אף מדינה - אין טעם לצפות .    

     בסופו של דבר החלטתי ביני לבין עצמי שאראה את משחק הגמר כי אני אוהבת חגיגות כשיש תחושה של אחדות עולמית , וכי הייתי סקרנית על מה המהומה , אם יש פוליטיקה והאם לובשי מדים שחורים תמיד מנצחים

     כשהמשחק התחיל אפילו לא צפיתי מהסיבות שפירטתי למעלה , לא הזדהיתי , לא כל כך נמשכתי לראות 22 איש נאבקים על כדור . אחרי ששמעתי גול ראשון , התיישבתי לראות , נוכחתי במה שסיפרתי בראשית דברי ונהניתי באמת

     שמעתי את הפרשנים מבכים את רוח הלחימה של הנבחרת שהבקיעה פחות גולים והבנתי שיש עוד דברים בגו של המשחק הזה . אני לא בטוחה שארצה להתעמק בזה כי מה שראיתי אמש הספיק לי כדי להבין את מה שכיניתי פעם 'השיגעון לדבר' הזה ושפעם הייתי משוכנעת שלעולם לא אמצא את עצמי צופה מרותקת למשחק כדורגל

אם לרגע היססתי ולא הייתי שלמה עם ההבנה שמלחמה היא סוג של משחק , היגיעו העפיפונים ומה ששיכנע אותי יותר מכל הם בלוני ההליום. כבר מזמן היו מתכננים מלחמה על לוח , ולפני כן , אפילו עם לבושי מדים חיים על משבצות חול . אחר כך התקדמו ללוח השחמט , המכילים חיילים , מצודה , סוסים מלכה ומלך

     המלך והמלכה נותנים את ההוראה וחיילים נופלים בדרך , מלך או מלכה שנשארים זקופים על הלוח הם המנצחים

      כשגילו במערב שאבק השרפה של הזיקוקוקין הסיניים יכול לשמש כאבק שריפה לרובה ואחר כך לתותח התרחקו החיילים זה מזה השדה המשחק , ( אופס , המלחמה )  ושיחקו ב"בול פגיעה" . ממרחק זה נראה פחות מזויע , כי לא רואים את הקורב.     

.    והמשחקים התקדמו למשחקי מחשב , ממטוסים כשהקורבנות נראים כנמלים והלחיצה על ההדק נעשתה עוד יותר קלה , ועכשיו ממרחקים של אלפי קילומטרים .

    גם הרפואה כבר הפכה למשחק מחשב , כשהרופאים 'מתקנים' חלקי גוף בצפיה על מסך ולחיצה על כפתורים שמפעילים מיקרו מכשירים . השליטים משחקים בלקלקל והרופאים בלתקן . וכמה מקאברי להיווכח שאת הקפיצה הגדולה ביותר עשתה הרפואה בעקבות נסיונה במלחמת העולם הראשונה .

     האם בעת העתיקה לא שיחקו במלחמה כשהחרב ננעצה בבשר החי ? כמובן שכן , ולראיה ראינו שיחזורים של משחקי הגלדיטורים .

     "ישחקו הנערים לפנינו" הנה , אפילו התנ"כ משתמש במילה 'משחק' כשמבקשים להחליף את משחק המלחמה במשחק בשניים . לחסוך חיי אדם ? אולי

     אך האין נפשו של אדם 1 שווה לעולם מלא ?

______________________________________

ברהמס , רקויאם גרמני :

https://youtu.be/MAnUk6MxXQ0

בראהמס, שנמנע במתכוון מכל איזכור של ישו בטקסט, אמר כי בקלות אפשר לקרוא ליצירה 'רקוויאם אנושי' ( ויקיפדיה )

הפרק החמישי נוסף כעבור כשנה, וכנראה קשור למות אמו של ברהמס (ומכאן ההתייחסות הספציפית לאם המנחמת, והסולו הנשי

   תחילת שנת הלימודים מהווה הזדמנות לפרוק תלונות ומענות. אל מערכת החינוך , להביע ציפיות .  זיכרונות אישיים מבית הספר מציפים ,

   הזיכרונות הפחות טובים מתקופת הלימודים ,  מעלים חששות לילדים הפרטיים שיוצאים ללמוד יש החשים זאת בינם לבין עצמם , כמחנכת וכאם חשתי בזאת גם אני , ויש המביעים את החששות שלהם בחוסר  אמון במערכת החינוך - מעל גבי העיתון או ברשת 

   לאורך השנים שלי כאם לתלמידים הבנתי שהדרך הטובה ביותר לתווך בין הילד לבית הספר היא שיתוף פעולה והבעת אמון במורה - וחשוב יותר - הבעת אמון בכוחו של הילד הפרטי להתמודד עם קשיים

   לפני שרצתי למורים מלאת טענות/חרדות/סערת רגשות (היום מוואצאפים. ישירות , חראם על המורים) הייתי אומרת לילדי "מה שאמרתם לי עכשיו אימרו למורה"

   אם חזרו הילד או הילדה ואמרו "המורה לא שמע/ה אותי " אמרתי "שימו פתק על שולחן המורה"

   וזה תמיד עבד , לעיתים רחוקות התערבתי , רק כשחשתי שלא נותנים אמון בילדי

   מנסיוני כמחנכת הייתי רוצה גם לשתף את ההבנה שלי לאורך השנים , את הכרתי הבלתי מעורערת בכך שתלמיד , ילד שאינו גורר לבית הספר דאגות , עצב , חרדות להורים , לאחים , יהיה פנוי לגמרי ללמידה יקשיב , יבין , יישם , ייתעניין מעבר , יעשה אנאלוגיות .

   ילד שרגשותיו מציפים אותו לא יהיה פנוי ללמידה , מחשבות ודאגות יציפו אותו , הוא עלול להתכנס בעצמו והתוצאות של זה יתבטאו במבחנים , ילד אחר יבטא כעס שעלול לשבש את יחסיו עם המורה

  בעולם מושלם אין דאגות , הכל זורם על מי מנוחות , אין מתחים אין חילוקי דיעות בין ההורים , אין להם בעיות בעבודה , עם שכנים , משפחה

   בריאות לכולם והחדשות צוכר

   איש אינו חי בעולם מושלם . אין דבר כזה . החיים מזמנים מכשולים צפויים ולא צפויים , אם כך איך יבוא הילד לכיתה וראשו פנוי ללמידה ?

   אם הורים ימצאו פנאי להיות קשובים לילד , לאוורר יחד איתו את חוויות היום , יקשיבו לחרדותיו , לחששותיו , יבנו יחד איתו כלים להתמודדות ישאלו לדעתו , לא יצחקו או ילעגו , מאמרו זה כלום .אלא יכבדו אותה , יספרו את דעתם , ישתפו מנסיונם , יתפנה הילד ללמידה

   בית הספר נהוג להציף חוויות ולשמוע דיעות של תלמידים אך בשל הכיתות הצפופות לא כולם יוכלו להתבטא

   כאן יש לי בהחלט על המערכת בשל ריבוי התלמידים וחוסר שיעורי יצירה המהווים איוורור ופורקן לרוב תחושות התלמידים ואמון בעצמם ובייחודם

בהצלחה

   כשאני רוצה לברך ולשגר מתנה לחבר מרוחק, אני מצרפת השי לזר פרחים ושולחת התשורה מחנות הפרחים

כשאני רוצה להגיע למקום רחוק אני עולה על אוטובוס, משלמת לנהג, מקבלת כרטיס והאוטובוס מביא אותי ללא טרחה מיותרת מצידי ליעדי.

   למקומות מרוחקים עוד יותר אני נוסעת ברכבת, עוקפת את כל הרמזורים מנפנפת ניפנוף וירטואלי למכוניות הזעירות בפקקים, כמו צעצועים במשחק הן נראות לי, אני מחייכת לעצמי חיוך מעונן שמעלה בי מיד את מפלס מצב הרוח, נושמת נשימה עמוקה ומרימה את ראשי לעבר המרחבים

   כשאני מגיעה קרוב ליעד אני עוצרת מונית שלוקחת אותי לפתח מחוז חפצי ( לפעמים אני אפילו צועדת לשם )

האם זה אומר שאני אוטונומית ולא זקוקה למכונית ?

• 
• Isadora Duncan Dancerssylviagold1685,690 views

ריקוד חופשי

1903- איזדורה דנקן פיתחה מחול המושפע מפילוסופיות של פרידריך ניטשה, ועל בסיס האמונה שהמחול הטבעי והחופשי של היוונים הקדומים הוא מחול העתיד

דנקן פיתחה פילוסופיה של מחול המבוססת על תפיסות טבעיות ורוחניות, ותרמה לקבלת מחול טהור כאמנות גבוהה

    בעניין התקשורת החופשית אני מסכימה הפעם עם זהבה גלאון. מאז ש'נעלם' מעריב' הישן הטוב וההגון אחרי משפט הקלטות מול ידיעות אחרונות, אז נדון נמרודי לכלא, לא הייתה עיתונות חופשית דייה בישראל,

   צר לי שהיה צורך בהקמת ישראל היום כפי שקם בחסות מיליונר חוצלארצי אך 'ישראל היום' מכובד ומכבד, היווה תחליף ראוי למעריב עד יקום מעריב שנית כעוף החול,

   והמילים הטובות על ראש הממשלה בישראל היום אני חייבת לציין, מעולם לא הפריעו לי. מעולם לא הפריעה לי מילה טובה, מה שכן מפריע לי הן מילים רעות, משמיצות, כמו שפעמים רבות 'הארץ' המצוטט הפעם למטה, נוקט בהם לרוב בלשונו העברית העשירה שהוא מנצלה לרוע לשמו.

   אינני רוצה לשמוע בעיתונות דיעות במקום שצריכות להיות ידיעות, מעריב שחזר אלינו לאחרונה יכול להוות דוגמא והוא מתרומם אכן בדרך הנכונה, יש מה לקרוא ! העיתון מעשיר, יש כבוד למכותבים ולקוראים, הידיעות עינייניות, המאמרים משקפים ללא התלהמות מגוון דיעות, כל אחד יכול להכיר את דעתו של המנוגד לו פוליטית או ערכית ( ובקשר לחגיגות השמחה של העליהום התורן - לא ! איני שמחה, ואינני רוצה לראות איש בכלא, גם ראש ממשלה אחד ונשיא אחד בכלא הם שניים יותר מידי. די לרדיפות האלה, זו כהר לא דמוקרטיה אלא ניצול החוק קרדום לחפור בו ) :

 "גלאון ציינה כי התנגדה לחוק ישראל היום מאחר שנועד לבצר את השליטה של ידיעות אחרונות בשוק התקשורת בישראל "ולתת למוזס עוד קלף במשא ומתן המושחת שלו מול נתניהו", כלשונה ... "

http://www.haaretz.co.il/news/politi/1.3230811

מה עוד אפשר לעשות עם נייר עיתון

http://www.israelidesign.co.il/UserFiles/Image/in_pic1_12211447814068.jpg