B.logi

     כשאני רואה אותה בראיון הטלוויזיוני אני רואה דמות מכווצת, מתגוננת, ויחד עם זאת אמיצה ואוזרת כל כוח על מנת להזדקף

     כשאני שומעת את דבריה אני מצטמררת, ומנסה להבין מה מרגיש אדם שגדל בתחושה שהוא מטרד, אולי לא שנוא, אבל הוא משוכנע שהוא לא אהוב

     היא מספרת על אבא שכשכעס עליה הגיב להרמות הראש הילדיות שלה באלימות קשה ובדחיה, שאף פעם לא התנצל, לא לקח אחריות על חלקו בכעס ולא התוודה באזניה על אהבתו אותה, ועל אמא שלא מנסה לגונן, מתעלמת, וגם היא לא אומרת "אני אוהבת אותך אבל . . ."

     אני מנסה להבין באיזו אווירה היא גדלה כילדה ואני חושבת שאולי היא גדלה בבית לא מגונן מספיק, לא תומך מספיק, ללא חומל, לא מקבל אותה על הטעויות שלה, אינו מדריך, עוטף או מחסן בפני העולם

     אני מנסה לנחש כיצד, בניצי בגרותה, הוטלה למערבולות המציאות התובעניות והיא חסרת מיגון, חסרת מטען חיוני למסע החיים ושואלת את עצמי האם לנצח תחוש מתגוננת, מאויימת, כחשופית הזו שכל משב רוח, עלה נושר עלול לפצוע אותה, שבימים קשים לא תוכל לשאוב השראה שתהווה לה מזור

    ואני רק יכולה להעריץ את עוז רוחה למצוא תשובה, ולקוות ששירתה תהפוך איתנה ושבעוצמות ששאבה בעיקשותה ומהמעט שקיבלה - תוכל להיות - ולהווה השראה לדור חדש של הורים. ילדים ומטפלים

                                         _ _ _ _ _ _ 

ללא  עוגן

תיטלטלנה נשמות רכות

תיסחפנה

לים הגדול והשיריון

מחורר,

כל משב רוח

יפתח פצע

ישן

מי שאמור היה לעטוף ולחבק

פצע

מי שאמור היה לחזק -

פגע

נשמה עדינה לא בשלה

חשופה

כל משב קל

יצרוב בה

עטויה שיריון-העד-המחורר

מפני הפולשים

אך גם מהבאים אליה

בטוב

לנצח תשוט

נעה ונדה

על לא עוול

בכפה

     היגיע הזמן להודות על האמת. היום הקדוש הזה הוא השיא השנתי למתנשאים על ניצולי השואה. חשתי בזה כל חיי, וכמובן שאיני מכלילה, יש מתנשאים ואליהם אני מכוונת.

     מי שיכחיש - יהיה יפה נפש שיאמר "זו האשמת שוא" ישלול מכל, יהיו שלא יאמינו להיתכנות כזו, יהיו משכילים שאולי יאמרו "זו תפיסה קורבנית" וימציאו יום שואה שישתיק את המצפון ויכפר, ונשלמה פרים שפתנו

     מי שיתמה - יחקור וישאל, מי שיחייך תוך כדי קריאה - נתפס, אבל רק בינו לבין עצמו ואיש לא ידע ואני - מילדות אני עדה לזה, החל מ"חבל שלא הרגו אתכם בשואה" והמשך ב"היא/וא חושב/ת כך כי הי/וא ניצו/לת שואה",

     והעדויות על הכינויים של הילדים שהיגיעו מ'שם'. 'סבונים' למשל, לא נשארו בעבר. ויש רבים שיודעים על מה אני מדברת, שבנו את עצמם למרות הכל אבל כל חייהם ממשיכים לחוש בהתנשאות שותקים, מבליגים, לא משתפים, ננעלים בתוך תוכם וממשיכים לבנות את עצמם על אפם ועל חמתם

     חינוך, היא מילת המפתח, טמינת הראש בחול לא תתרום. הסלידה ההדדית תונצח לעד. פעם ניסיתי להבין מאין נובעת ההשתנשאות הזו - לקשור תכונות שליליות, חשבתי שזה נובע מרגשי נחיתות

 היום אני מבינה שזה עוד גוון של גזענות, שאין להסבירה, אין להכילה, ואין לה סליחה. כמו לאנטישמיות