B.logi

     כשאני רואה אותה בראיון הטלוויזיוני אני רואה דמות מכווצת, מתגוננת, ויחד עם זאת אמיצה ואוזרת כל כוח על מנת להזדקף

     כשאני שומעת את דבריה אני מצטמררת, ומנסה להבין מה מרגיש אדם שגדל בתחושה שהוא מטרד, אולי לא שנוא, אבל הוא משוכנע שהוא לא אהוב

     היא מספרת על אבא שכשכעס עליה הגיב להרמות הראש הילדיות שלה באלימות קשה ובדחיה, שאף פעם לא התנצל, לא לקח אחריות על חלקו בכעס ולא התוודה באזניה על אהבתו אותה, ועל אמא שלא מנסה לגונן, מתעלמת, וגם היא לא אומרת "אני אוהבת אותך אבל . . ."

     אני מנסה להבין באיזו אווירה היא גדלה כילדה ואני חושבת שאולי היא גדלה בבית לא מגונן מספיק, לא תומך מספיק, ללא חומל, לא מקבל אותה על הטעויות שלה, אינו מדריך, עוטף או מחסן בפני העולם

     אני מנסה לנחש כיצד, בניצי בגרותה, הוטלה למערבולות המציאות התובעניות והיא חסרת מיגון, חסרת מטען חיוני למסע החיים ושואלת את עצמי האם לנצח תחוש מתגוננת, מאויימת, כחשופית הזו שכל משב רוח, עלה נושר עלול לפצוע אותה, שבימים קשים לא תוכל לשאוב השראה שתהווה לה מזור

    ואני רק יכולה להעריץ את עוז רוחה למצוא תשובה, ולקוות ששירתה תהפוך איתנה ושבעוצמות ששאבה בעיקשותה ומהמעט שקיבלה - תוכל להיות - ולהווה השראה לדור חדש של הורים. ילדים ומטפלים

                                         _ _ _ _ _ _ 

ללא  עוגן

תיטלטלנה נשמות רכות

תיסחפנה

לים הגדול והשיריון

מחורר,

כל משב רוח

יפתח פצע

ישן

מי שאמור היה לעטוף ולחבק

פצע

מי שאמור היה לחזק -

פגע

נשמה עדינה לא בשלה

חשופה

כל משב קל

יצרוב בה

עטויה שיריון-העד-המחורר

מפני הפולשים

אך גם מהבאים אליה

בטוב

לנצח תשוט

נעה ונדה

על לא עוול

בכפה

     מכיון שלא נאמר אחרת ב"ישראבלוגרים הומלסים" בפייסבוק חששתי להתפיידות הקטעים שלי ברשת. כקרש הצלה אחרון החלטתי לא לסמוך על שום טכנולוגיה והחלטתי להדפיס את הקטעים

     זה עלה לי. אבל חשתי אושר גדול והקלה עצומה אחרי שביצעתי זאת. חודשים השלמתי עם רוע הגזירה, מלסמוך על מחשב שהגיבוי הועתק אליו ועד ויתור. מידי פעם נזכרתי בקטעים שכתבתי והיו משמעותיים, שהיה להם 'פולאו אפ' בתקשורת. כאלה שהייתי הראשונה בהבעת דיעה בהם, שירים שהיו מוצלחים בעיני, התאבלתי בליבי. והשלמתי עם רוע הגזירה

     שילשום החלטתי לעשות לעצמי, למזלי נתקלתי באנשים מקצועיים מאד ואכפתיים ואנושיים מאד שביליתי במשרדם כשלוש שעות עד להעתקה מושלמת של הבלוג. ובסיום המוצלח עם החבילה בידי נזכרתי גם בספרים שקיבלתי מהוצאת כתר באדיבותה של לי עברון וקנין, בהתרשמויות שכתבתי למועדון הקריאה ושמחתי שהנצחתי. והיו גם קטעים שפורסמו בעמותת ישראבלוג (ואולי הם עדיין שם?)

     עכשיו מה שנותר הוא למספר את הקטעים, ולהדגיש את הכותרת

     סיימתי עכשיו ספר נהדר, "ג'נטלמן במוסקווה" אמור טאוולאלס. אם תישאר לי הגישה לבלוג ולמסך העריכה אפרסם התרשמות

     מידי פעם אנסה לבדוק ולהיכנס למסך העריכה. עוד לא תמה תקוותי

     להתראות בינתיים, כאן,

או בפייס https://m.facebook.com/profile.php (ולבקש חברות מ- Eugenia Blogilogi)

או באתרי הבלוגים שהתפזרתם בהם ידידי וחברי נפש יקרים🙋

❤

    בהמשך לפוסט* של שלי ב. בבלוג שלה 'אופוריה זמנית' על כיכר המדינה המוזנחת אני יודעת שמתוכננים לשם מגדלי ספירלה בגובה עצום, בנוסף לירק והעצים המתוארים בשיחזור - הם אמורים לפצות - ובינתיים הכיכר מוזנחת כמתואר אצל שלי, ואף אחד לא חושב, לא העיריה ולא היזמים, שכדאי ואפילו לבינתים לפנק אותה קצת, ואת התייר המזדמן, ואת התושבים סביב שזה הנוף שלהם.

     ואפילו שתקושט כיכר המדינה בירק אחרי השלמת המגדלים - אותי אישית זה לא יפצה. מאז ומתמיד סלדתי מרבי הקומות האלה שאמורים לגרד את השמים עבור האדם השאפתן. תמיד הם עשו עלי רושם אלים, כזה שמשתלט על פיסות התכלת ומסתירן, שגורם לצפיפות ומשתלט על הטבע

     גם את היוהרה שהם משדרים אני לא אוהבת, אני רואה בזה חוסר צניעות. כבר זמן רב אני עדה מחלון ביתי להתנשאות הזאת ולגימוד העצים העצומים והמפוארים האלה שהיו משאת נפשם של התושבים הראשונים. כל כך רצו הם לעצים האלה, שתלו וטיפחו ואולי חלק לא זכו לראות בפואר תפארתם, ועכשיו הנכדים, הנינים, צריכים לחפש את הטבע רחוק מביתם

     הם צריכים להיעזר במכאניקה של ההורים והסבים כדי לזכות בקצת שמים וצבע פריחה ולנעימת הציוץ המגוונת, כי הטבע העירוני הולך ומתגמד, הולך ונעלם, רק יונים עורבים ומיינות נשמעים בין צרימות העיר

     והאויר, אויר צח לנשימה, כמה יעיל ובריא החמצן שהירק והעצים פולטים, כמה זקוקים תושבי העיר לריאות הירוקות האלה

"שלי ב. כיכר המדינה

https://googlecoilsearchqd790d795d7a4d795d.wordpress.com/2019/04/22/%d7%9b%d7%99%d7%9b%d7%a8-%d7%94%d7%9e%d7%93%d7%99%d7%a0%d7%94/

מתנגשות סופן להיפגש

מוצקות, משורינות כפלדה

מכוונות מטרה בחדוות יצירה

אם ינועו זו לקראת זו במהירות האור בכוח משיכה מגנטי בלתי ניתנים לעצירה

עוצמת המפגש

תסיג את שתיהן לכיוונים הפוכים

מנוגדים

אז כשתהדפנה בכיוון ההפוך זו לזו

והן אוספות בדרכן אבק דרכים, אבק כוכבים שכאילו הגדיל את נפחן

אך לא

הן עטופות עכשיו בעוד שכבות של

חומר אורירי

כמו צמרירי

ובסוף המעגל שלא ידעו שיגיע אל סופו

אחרי שיושלם מסען

מותשות

ישובו לנקודת המפגש

הפעם רק ייגעו זו בזו מחדש

והשוליים

יתמזגו

מעט

בהשלמה

     יש בפייסבוק אתר שנקרא "פי 1000 ויותר ניצולי ישראבלוג". היום קיבלתי עידכון משם, ומסתבר שנפתחה תקווה חדשה לנאמנים ולמתגעגעים. 

      Matan l Eliahu כותב שם פוסט הפונה לכולנו לחדש פירסומים ולהעיר את הבלוגים רצוי גם בתגובות, כל המרבה הרי זה משובח

  גם Noa Angel מוסיפה פוסט ומזמינה את הישראבלוגרים להשאיר פרטים. מתחדשת שם רשימת הנאמנים, וכמובן שמוזמנים גם כותבים חדשים.

הלינק של פי 1000 ויותר ניצולי ישראבלוג בפייסבוק

https://m.facebook.com/groups/305275222955376?ref=m_notif¬if_t=group_activity

🔊 לפרסם, לפרסם, לפרסם 📢 

                               ⛵🚠🚣🚒🚘✈🚝📡📺