תחילת שנת הלימודים מהווה הזדמנות לפרוק תלונות ומענות. אל מערכת החינוך , להביע ציפיות .  זיכרונות אישיים מבית הספר מציפים ,

   הזיכרונות הפחות טובים מתקופת הלימודים ,  מעלים חששות לילדים הפרטיים שיוצאים ללמוד יש החשים זאת בינם לבין עצמם , כמחנכת וכאם חשתי בזאת גם אני , ויש המביעים את החששות שלהם בחוסר  אמון במערכת החינוך - מעל גבי העיתון או ברשת 

   לאורך השנים שלי כאם לתלמידים הבנתי שהדרך הטובה ביותר לתווך בין הילד לבית הספר היא שיתוף פעולה והבעת אמון במורה - וחשוב יותר - הבעת אמון בכוחו של הילד הפרטי להתמודד עם קשיים

   לפני שרצתי למורים מלאת טענות/חרדות/סערת רגשות (היום מוואצאפים. ישירות , חראם על המורים) הייתי אומרת לילדי "מה שאמרתם לי עכשיו אימרו למורה"

   אם חזרו הילד או הילדה ואמרו "המורה לא שמע/ה אותי " אמרתי "שימו פתק על שולחן המורה"

   וזה תמיד עבד , לעיתים רחוקות התערבתי , רק כשחשתי שלא נותנים אמון בילדי

   מנסיוני כמחנכת הייתי רוצה גם לשתף את ההבנה שלי לאורך השנים , את הכרתי הבלתי מעורערת בכך שתלמיד , ילד שאינו גורר לבית הספר דאגות , עצב , חרדות להורים , לאחים , יהיה פנוי לגמרי ללמידה יקשיב , יבין , יישם , ייתעניין מעבר , יעשה אנאלוגיות .

   ילד שרגשותיו מציפים אותו לא יהיה פנוי ללמידה , מחשבות ודאגות יציפו אותו , הוא עלול להתכנס בעצמו והתוצאות של זה יתבטאו במבחנים , ילד אחר יבטא כעס שעלול לשבש את יחסיו עם המורה

  בעולם מושלם אין דאגות , הכל זורם על מי מנוחות , אין מתחים אין חילוקי דיעות בין ההורים , אין להם בעיות בעבודה , עם שכנים , משפחה

   בריאות לכולם והחדשות צוכר

   איש אינו חי בעולם מושלם . אין דבר כזה . החיים מזמנים מכשולים צפויים ולא צפויים , אם כך איך יבוא הילד לכיתה וראשו פנוי ללמידה ?

   אם הורים ימצאו פנאי להיות קשובים לילד , לאוורר יחד איתו את חוויות היום , יקשיבו לחרדותיו , לחששותיו , יבנו יחד איתו כלים להתמודדות ישאלו לדעתו , לא יצחקו או ילעגו , מאמרו זה כלום .אלא יכבדו אותה , יספרו את דעתם , ישתפו מנסיונם , יתפנה הילד ללמידה

   בית הספר נהוג להציף חוויות ולשמוע דיעות של תלמידים אך בשל הכיתות הצפופות לא כולם יוכלו להתבטא

   כאן יש לי בהחלט על המערכת בשל ריבוי התלמידים וחוסר שיעורי יצירה המהווים איוורור ופורקן לרוב תחושות התלמידים ואמון בעצמם ובייחודם

בהצלחה

   שר החינוך ישב בשורה הראשונה, כמעט מיואש, הוא בלע כל מילה שהשמיעו המציגים והיה בטוח שלא יזכה למצוא פתרון למצוקתו, הוא הציץ. בנייד שלו, בדק את השעה מנסה להתעלם מההודעות הוא בהה במסך ונזכר בישיבת הממשלה, בקוצר הרוח של ראש הממשלה להישיגיו, באילוצי המנכ"לית .

" מחר תהיה ההזדמנות האחרונה שלך למצוא את האחת, אנחנו עורכים כנס של כל מציגי תוכניות החיברות בקבוצות ילדים ואתה צריך לבחור אחת מהן, אנחנו מוכרחים להציג תוכנית, רמת האלימות בבתי הספר דורשת פתרון מיידי "

   נוגה עמדה זה עתה לצאת לכנס, היא הייתה מוכנה בכל המובנים, הבית מסודר, האוכל לתינוק מוכן, היא כבר לבושה, והיא מחכה לאימה

"כן" ענתה לצילצול הטלפון

ומיד המשיכה " אני בדרך החוצה, זה דחוף ? " שאלה

" ממי, זו אמא, אני בדרך אבל קחי בחשבון שאוכל להישאר רק עד 12 בצהריים, יש לי תור דחוף לרופא "

שוב אפספס חשבה נוגה, אבל כבר ראתה את עצמה שם, ולא רצתה להחמיץ את ההזדמנות

" או קי אמא , ענתה עניינית " אם זה המצב אנסה להסתדר עם מה שיש "

   מתוך שרעפיו וייאושו שמע קול צלול ברור ובטוח בעצמו אומר ...” ומאז הילדים מפטפטים ביניהם באוצר מילים שלא ידעתי כי הוא מצוי בתוכם, כאילו התבגרו באחת ...”

   הוא הזדקף באחת לשמוע את המשך הדברים, אבל הקול הנעים המשיך ואמר רק

… " זוהי תמצית דברי, את הפרטים והתהליכים תוכלו לקבל במשרד השר, לשם שלחתי את הדברים "

היא אספה את ניירותיה במהירות קפצה מהדוכן, מחיאות הכפיים ליוו אותה בצאתה אל אמא המצפה בקוצר רוח .

השר קפץ ממקומו כדי להשיגה, ובטרם נעלמה מעיניו, התעופף לכיוונו דף בגודל פוליו שנשמט מחבילת ניירותיה, הוא הרים את הדף, הסתכל בכותרת " התגלות מוסרית בקבוצות ילדים " הוא הפך והפך בו אך את שם המחברת לא ­מצא שם, אפילו תאריך לא היה מודפס על הדף .

זנב של עושי דברו רץ מאחוריו, נתקלו בו וזה בזה כשעצר ופנה אליהם מנפנף בדף שבידו

   " מצאו את האישה " ציוה ופנה ללשכתו

   " איך נמצא אותה ? " ממשיכים הם במרוצתם אחריו, " מי היא...?  מה שמה ...? ”

" הנה לכם עמוד, זה הרמז היחיד שנשאר בידי, זה מה שיש, השתמשו בו, הפכו כל אבן, חפשו בכל תיק, תיקיה ומייל ומיצאו אותה ! התחילו ברשימת המרצים של הבוקר ”

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=690765&blogcode=11836922

 הישארי איתי ואל תעזבי אותי עד שאסיים כאן

טוב?

אני יודע למה באת, את מבינה אותי את חברה טובה,

עוד מעט נצא,

ובינתיים אל תצייצי לי מה קורה בחוץ אל תלמדי אותי על הטבע, ואל תשירי לי על פרחים וצוף,

כשאסיים כאן, נצא לנו יחד

נכבד ונתכבד

טוב?

אז נחזור יחד לבית הספר

תלווי אותי,

אני אשב בכיתה, ואת, ממקומך על הענף 

 תלמדי ותלמדי גם,

אבל בינתיים יש עוד כל כך הרבה משימות שאני צריך לסיים כאן,

והן משעממות,

אבל אם תחכי כאן בסבלנות, יהיה לי יותר נחמד

ואולי אסיימן יותר מהר

למענך

אז חכי לי.

                         Augusto Volpini (1832 – 1911, Italian

                                                            Daydreaming

 הבעת דיעה פוליטית איננה חינוך לפלורליזם

ושוב מתערבים בענייני חינוך אנשים שאין להם מושג בחינוך.

ובמרחב החינוכי יש הפוחדים מדעת הקהל ומעדיפים להתיישר עם מי שצועק הכי חזק.

כבר ניסיתי להסביר כאן את עמדתי. כולנו מסכימים, שלחינוך צריך להתייחס ברצינות המירבית, לשם כך נועדו מוסדות להכשרת המורים, ורובם המכריע בוחרים בעבודה הזו לא בגלל שהם מאותגרים שכלית וזה מה שמוצע להם, כפי שאומרים לפעמים, אלא מתוך שליחות.

הם יוצאים לשטח ומנסים ליישם את שייעדו לעצמם, לשלב הייעוד בידע, למצוא ולגלות דרכים חדשות.

הם אינם אמורים לשתף את התלמידים במחשבותיהם הכמוסות, בהתלבטויותיהם האישיות ואפילו לא הפוליטיות. הם לא צריכים לספר את מי הם אוהבים או מתעבים ולמה, איזה צבע אהוב עליהם ביותר, או איזה צבע דגל אהוב עליהם ביותר. הם צריכים לחשוף את התלמידים למגוון עובדות ולתהליכים שגיבשו את הדיעות, לתת לתלמידים את הכלים לדברר את הדיעות האלה ולעודד את התלמידים להיות אמיצים לבטא את דיעותיהם בחברה ללא חשש,

המחנכים צריכים לעמת תלמידים עם דיעות מנוגדות. להרחיקם מחשיבה דו קוטבית של שחור ולב ולאמנם להביע את דעתם עד כמה שאפשר ללא רגשנות יתר לעורר בהם עיניין להקשיב לאחר ולדיעותיו, ליצור איוורור וחשיפה של דיעות ללא שיפוט.

אצל תלמידים שנחשפים לדעה פוליטית של מחנך עלולות להיווצר שתי סיטואציות, האחת בה הם יסכימו מן הפה ולחוץ לדברי המחנך הנמצא בעמדת כוח, הם ירצו למצוא חן ולקבל ציונים טובים,

יש שידכאו את מחשבותיהם מחשש ללעג החברים כי המנהיג/המורה אמר כך. ויש שיחששו לבטא את מחשבותיהם. הקונפורמיסטים ילכו אחריו כמו אחרי החלילן. לא יתאמצו לחשוב אלא להיגרר ולציית לסמכות. היות ודעותיהם עדיין אינן מגובשות ותפיסת העולם שלהם לוקה רק בחוסר ניסיון וידע, נוטים תלמידים להזדנב אחרי מנהיג דומיננטי, בעל ניסיון, הם חוששים להיות מחוץ 'לחבורה' ומנסים 'להתיישר'.

המורה שהטיף למרוד בסמכות, כאילו הבעת דיעותיו הוא חינוך להבעה, גרם לחשיבה עדרית

על רקע הדברים האלה אני משבחת את ספיר שידעה לצאת ולגונן על עמדותיה. להבנתי, לא יצאה ספיר נגד דברי המחנך, אלא יצאה נגד הבעת דעתו הפוליטית בתוך המסגרת החינוכית. ועל כך אני מסכימה איתה.

יש המבקשים לעשות בעקרונות דמוקרטיה 'קרדום לחפור בו', כאילו הויכוח כאן הוא על הבעת דיעות של ספיר מול המחנך. ולטעמי אין זה כך, אינני נכנסת לרעיונות הפוליטיים, שלה או של המורה  הרי הדברים שעליהם הם מתווכחים הולבשו ב'סיסמתיזם' – קבוצה פוליטית קפצה על ההזדמנות למשוך בטלית וקבוצה אחרת קפצה על ההזדמנות למשוך גם היא לכיוון הנגדי. מסתובבים סביב נושא נותנים לו שמות אבל לא מגדירים את הבעיה האמיתית.

שתי הקבוצות יוצרות רעש, מקשטות את הנושא בסיסמאות שאולות מתחום המוסר, כמו זכויות ודמוקרטיה, מנסים לתת למציאות כותרת שאיננה מתאימה לה, כשהמציאות מכתיבה את עצמה ולא הסיסמאות

ורטה ניהל אמנם דיון ראוי כשלעצמי הייתי שמחה להיות נוכחת בו, אבל כשנשאל לדעתו אמר ורטה "ואני אמרתי להם שיש לדעתי מעשים של צה"ל שהם לא מוסריים". כמורה לפילוסופיה הייתי מצפה ממנו לא לדבר בהכללות ולא את כל צה"ל תחת כותרת מעורפלת. כשאמר שלדעתו צה"ל מבצע מעשים לא מוסריים הוא לא דייק, לא ציין אם כוונתו באג'נדה הפוליטית שצה"ל מבצע כצבא הכפוף לממשל, או אם כיוון למספר חייליפ שמבצעים מעשים לא מוסריים עליהם הם נשפטים. חוסר הדיוק שלו השאיר פתח נרחב לתסיסה ופרשנות בנוסח 'עיני המתבונן' בנושא טעון. 

זה ויכוח על חינוך ועל זהירות של מחנך להשתמש במעמדו כדי להביע דיעות מוגמרות בפני תלמידים, שמא ייסחפו אחרי דבריו אלה שאינם בשלים, שעדיין לא גיבשו לעצמם השקפת עולם.