B.logi

     כמו הראשונים שבאו לבנות, כן האחרים צריכים לבוא הנה בעינים פקוחות

     אולי טעות היא למשוך אנשים הנה בהבטחות אין סוף? אולי לומר את האמת, בואו כי אנחנו זקוקים לכם לבנות

     בואו כי לא קל כאן, בואו שנסו מותנים כי העבודה עוד רבה?

https://youtu.be/xWx3R7WaAQY

     בתגובה לכתבה שמספרת על מי ייבחר ולמה כמועמד לתפקיד פוליטי מסוים, מצאתי את התגובה הזו של Dafna Raviv

     היא כתבה שהיא לא מתכוונת לקרוא את הכתבה כי היא בטוחה שמה שכתוב שם אינו נכון. נעצרתי מול התגובה הזו שלה, וחשבתי לעצמי "נכון, גם אני חשה כך. לולא תגובתה הייתי מדלגת. מעניין למה, אני חושבת"

     כדי להגיע להבנה מדוע כותרות מסוימות כבר לא מצליחות לשלהב ולסקרן אותי החלטתי כן לפתוח, לקרוא ולמצוא תשובה

     ובכן, אני חושבת שמצאתי. לא רק בכתבה הזו, גם בחלק מכתבות הפרשנות הנוספות שקראתי בסופ"ש זה מצאתי תשובה שהניחה את דעתי

     ומה שמצאתי זה שרוב הפרשנים אוספים לעצמם את

     1.חלקי המידע, ובעצם את חלקי המידע שכבר ידועים לכולנו, ומניחים אותן בקערה,

     2. מוסיפים מנסיון חייהם והשקפת עולמם,

     3. בוחשים,

     4. מוסיפים קצת דברי מיקוח מאת הקבוצה אליה הם משתייכים ושואפים להמשיך ולהשתייך אליה,

     5. מטבלים בנופך שנאה או בטיפות אהבה, או בוז, תלוי ביחסו לאדם עליו הם כותבים,

     והרי לנו כתבה מציתת רגש, מרגיזה, או - מתחנפת למושא הכתבה.

     הקוראים לא נשארים עם ריק מוחלט, הם ספוגים ברגשות עצורים לשתף בהם אחרים

     דפנה ואני למשל, ואני משוכנעת שיש עוד רוב דומם, אולי לא מעז, אולי מיואש, בטח לא אקסהיביסיוניסטי, שחושב כמונו - לא נפלנו בפח. חזינו שאם 'נפתח את הקישורית נקבל בכתבה רק את תמונת עולמו של הכותב מוסווית בין השורות

     כי כדי שנרצה לקרוא ולהתעמק במה חושב אדם מסויים - נרצה שהכותב יהיה אינטליגנטי שיודע להבחין בין ניתוח מעמיק ל - Wishful thinking שיתייחס להאינטליגנציה של הקורא שתהיה נר לרגליו כמובן מאיליו ולא להיפך

     לא נרצה את זה המנסה למשוך קוראים באמצעות שילהוב כותרות יצריות במילות קוד ידועות לעיתונאים לשם הרייטינג.

     בשביל רייטינג די לכותרת משלהבת מסקרנת שמצליחה לדוג את הקורא. קליק. הכתבה נפרשת - וכשיש קליק - יש רייטינג.

     כמובן. מש"ל

     היגיע הזמן להודות על האמת. היום הקדוש הזה הוא השיא השנתי למתנשאים על ניצולי השואה. חשתי בזה כל חיי, וכמובן שאיני מכלילה, יש מתנשאים ואליהם אני מכוונת.

     מי שיכחיש - יהיה יפה נפש שיאמר "זו האשמת שוא" ישלול מכל, יהיו שלא יאמינו להיתכנות כזו, יהיו משכילים שאולי יאמרו "זו תפיסה קורבנית" וימציאו יום שואה שישתיק את המצפון ויכפר, ונשלמה פרים שפתנו

     מי שיתמה - יחקור וישאל, מי שיחייך תוך כדי קריאה - נתפס, אבל רק בינו לבין עצמו ואיש לא ידע ואני - מילדות אני עדה לזה, החל מ"חבל שלא הרגו אתכם בשואה" והמשך ב"היא/וא חושב/ת כך כי הי/וא ניצו/לת שואה",

     והעדויות על הכינויים של הילדים שהיגיעו מ'שם'. 'סבונים' למשל, לא נשארו בעבר. ויש רבים שיודעים על מה אני מדברת, שבנו את עצמם למרות הכל אבל כל חייהם ממשיכים לחוש בהתנשאות שותקים, מבליגים, לא משתפים, ננעלים בתוך תוכם וממשיכים לבנות את עצמם על אפם ועל חמתם

     חינוך, היא מילת המפתח, טמינת הראש בחול לא תתרום. הסלידה ההדדית תונצח לעד. פעם ניסיתי להבין מאין נובעת ההשתנשאות הזו - לקשור תכונות שליליות, חשבתי שזה נובע מרגשי נחיתות

 היום אני מבינה שזה עוד גוון של גזענות, שאין להסבירה, אין להכילה, ואין לה סליחה. כמו לאנטישמיות

     בסצנה הראשונה שנתקלתי בה ראיתי משפחה שאפשר היה מיד להבין שסביב שולחן האוכל מסבים 4 בנים ושתי נשים, כנראה נשותיהם. בראש השולחן אישה די מרשימה שניכר ששנים רבות של חיים השאירו בה את חותמם, שערה כסוף אך מטופח והיא מטיפה דברי חכמה. סצנה מבטיחה הסצנה הזו, גם הדברים שנאמרו בה

    את הדברים כבר שמעו המסבים שם מפי האב הגדול הנעדר. האמא הגדולה מציינת שהיא רק מזכירה אותם. לפתע מתחלפת התמונה, עריסת תינוק בלהבות כמעט כולה תופסת את המסך. ברקע נשמעות זעקות שבר. העריסה המתלהבת והמתעכלת במהירות עומדת במרכז חצר עירומה אך מדושאה. השרידים העומדים להתכלות מחוטבים,  מושקעים בעיצובם. הם מספרים שעריסת עשירים עתיקה היא

      מה יש בתמונת עריסת התינוק שמציתה את הסקרנות ומדביקה את העין למסך? שבבת אחת מעוררת שאלות היא דורשות תשובה מידית שהראשונה שבהם היא האם היה בה תינוק. את הסצנה מורחים לעינינו עוד קצת ולעוד כמה שניות הנראות כנצח נראים משתתפי הסעודה כבר עומדים מתבוננים בפנים חתומות אך המומות ועוד מספר אנשים כמוהם, לבושים בבגדים פשוטים יותר נראים בחצר, הם לא מטופחים כמשתתפי הארוחה, הם מיבבים וכבר ברור שאלו משרתים.

     אך לא, לא יקלו עלינו, לא יספרו לנו מיד את גודל הטרגדיה, האנשים 'הפשוטים יותר' מתחילים לדבר אבל הם רק שואלים מי שרף את העריסה ואיך זה קרה. משביב האדישות הזה אפשר להבין מכך שתינוק לא היה שם, גם אין זעקות שבר מחבורת המטופחים, אבל הסמליות שבכך לא מרפה מהסקרנות, ומתעוררות עוד שאלות הרות גורל שמשכיחות ממני שאני צופה רק בסיפור, בבדיון, ואני מרגישה שאני חייבת להיות בטוחה שאין בכך רמז מיסטי מבשר ומצד שני אולי כן ואולי בהמשך תספק העלילה את התשובה על כך והאם ההצתה היתה אמורה להצית במשתתפים מחשבות מסטיות במזיד ואולי את זהות המצית

     שבת בבוקר, מצוות מנוחה שורה עלי, והערוץ - ערוץ חדש ושמו 'הכלה מאיסטנבול' הסידרה הכי מדוברת בארץ. 'נכבשתי גם אני' אני אומרת לעצמי, הפרק 27 זה עדיין קרוב להתחלה אני חושבת, נכנעתי. המשכתי לפרק הבא, ולזה שאחריו שם הבנתי מי נגד מי, מי הקורבן ומי בעל העניין. בעלילת משנה אומללה מאגף המשרתים המאוהבת באחד הבנים האדונים המאוהב באחרת, עומדת להתאבד, שמעתי עוד משפט שווה ציטוט, ש'צריך לזרום כמו מים אחרת מעפישים' היא מנסה בכל זאת.    

     פארוק אמנם גבר מרשים ביותר, אבל אני מרגישה שהבנתי מה יתברבר שם בפרקים הבאים, האמא הגדולה מלמעלה מצאה קורבן מקרב המעמד הנמוך להפיל עליו מעקב על הקורבן (קורבנית, נו בכל זאת טלנובלה), לפארוק המרשים יש עוד קורבנית אפילו שהיא רופאה, יש לה ילד שלו אז גם הוא קצת קורבן כי הוא עוד לא יודע אבל כבר התאהב בילד בצירוף מקרים טלנובלי, ואישתו הכלה מאיסטבול, הקורבנית הראשית עדיין לא יודעת מכלום משתוללת לכל הכיוונים בהילולי אושר.

     הבדיחה על חשבונה, בספרות טובה כשהמספר והקורא שותפים למידע בדבר הקורבן הטבול בחוסר הידע שלו הוא מצטייר לקורא כנלעג. שם זו אירוניה. בטלנובלה משום מה מנסים לצייר את השותפות הזו כטרגדיה. אז או-קי, בפרק ה - 29 כבר הרגשתי שהבנתי ושאני יכולה לדמיין את הפרקים הבאים. אולי ארצה לבדוק אם צדקתי בפרק המאה וכמה, אולי ארצה לבדוק מה קורה עם האח המבגר שהולידה הסידרה פתאום לפארוק ואם יקבל חלק בירושה ואולי באמת יהיה אכפת לי למה נשמר הסוד ומי שרף את העריסה.

     מבקר המדינה פירסם דוח מטלטל בדבר התחבורה בארץ. זה לא מפתיע איש, כולנו נתקעים בפקקים האין סופיים של התחבורה הבין עירונית או נמנעים ממנה. גם מזו הציבורית וגם מהפרטית. התחבורה בתוך עירי הרצליה מצוינת, יש לי כאן מגוון תרבות שמתאים לי ולא מאלץ אותי להתעייף בדרך לבילוי וחזרה אבל כשזה מגיע לפגישה עם בני משפחה מחוץ לעיר זו כבר משימה כמעט בלתי אפשרית. צריך להתכוון לשעות שאינן עמוסות. מאירועי תרבות יוצאי דופן בערים אחרות אני לעיתים נאלצת להימנע.

     בימי העומס ראשון וחמישי אני מתפללת שלא אזדקק לתחבורה הציבורית, או לכבישים בכלל, לפעמים אני צריכה לוותר על בדיקה רפואית ולדחות אותה לשעות שיתאימו גם לי גם למרפאה וגם - לתחבורה ולעומס בכבישים ?! וכשכל זה לא מתכנס ליום ושעה - אז לפי חוקי הקופה הכל נדחה לשלושה חודשים

     חייבים להיות בריאים ולא להזדקק

     ובתוך כל הקטסטרופה הזו בעמוד אחר של העיתון אני קוראת שנהגי קטר, או עובדי רכבת אחרים חולים או לפי הכתבה מתחלים בכוונה.

     מסקנה עצובה מאד אני מסיקה שאולי יש בזה עניין פוליטי ולא רק אישי של עובדי הרכבת (משכורות?) שאולי שמים כאן מקלות בגלגלים על ידי מחנה פוליטי זה או אחר ולהיפך והכל בשביל קולות המצביעים ומי שנפגע מהקרב הם אנחנו המצביעים בפוטנציה, שאף אחד לא ינצח בקרב המיותר הזה, כולם יפסידו

     ואולי אם מחנה 1 יפסיק להחרים מחנה 2 ולהיפך, יפסיקו להילחם ביניהם ויתכנסו למשימה המשותפת שהיא מדינת ישראל נצא לדרך הנכונה באמת

https://m.maariv.co.il/news/israel/Article-689215

___________________

* וללא כל קשר פרגי"ת נוספת:

   בעודי כותשת שום בפטיש

   השניצל, או מכה בשניצל עצמו

   באותו פטיש,

    בעודי משספת בשר או ירקות

    בסכין הקצבים, ולפעמים נשברת

    צלחת תוך כדי

    אני חושבת לעצמי כמה

    מפסידים המיזוגנים, שהרי נשים

    רבות כן יכולות להשתחרר

    ממועקות בפעולות האגרסיביות

    הנ"ל בזמן שמיזוגנים נתתקעים

    עם המטען השלילי העודף

    שלהם המחפש מוצא, חושש

    להתפרץ ועלול לפגוע בבריאותם