כמה כוח יש למילים. הן גורמות לך להתאהב. כל כך אהבתי את שדות, את יפי הכתיבה, הדימויים, הכנות. את הנשמה המסתתרת מאחורי המילים. כמה יפה שידר הכל בדימויים במילים שחידש
לא ידעתי איך נראה, וגם לא כל כך אכפת היה לי, כל כך הרבה יופי הפיץ. גם בצילומיו. צריך לפרסם את כתביו לצד צילומיו במימון המונים אני חושבת
הייתי משוכנעת שהיופי הזה מפצה על חזות חיצונית, שהיה מין סירנו ד'ברז'רק שכזה. איש יפה הוא היה, איש חכם ורב ידע, אוהב עולם וטבע. והנה מסתבר שגם נאה היה*
מה שפירסם "קנקן התה":
יום שלישי, 25 בדצמבר 2018
הוא הלך בשדות
הפוסט הראשון משנת 2004
הרומן "הוא הלך בשדות" נחשב ליצירת מופת בספרות העברית החדשה, ולאבן יסוד במיתוס הישראלי. דמותו של גיבור הסיפור, אורי, תרמה לעיצוב דמותו של הצבר הישראלי המיתולוגי - "יפה הבלורית והתואר".
שם היצירה לקוח משירו של נתן אלתרמן "האם השלישית":
אִמָּהוֹת שָׁרוֹת, אִמָּהוֹת שָׁרוֹת
אֶגְרוֹף רַעַם נִתָּךְ. דוּמִיָּה חֲזָקָה
בַּחוּצוֹת הָרֵיקִים צָעֲדוּ בְּשׁוּרוֹת
פַּנָּסִים אֲדֻמֵּי-זָקָן
סְתָו אָנוּשׁ, סְתָו יָגֵעַ וְלֹא-מְנֻחָם
וּמָטָר בְּלִי אַחֲרִית וָרֹאשׁ
וּבְלִי נֵר בַּחַלּוֹן וּבְלִי אוֹר בָּעוֹלָם
שָׁרוֹת
אִמָּהוֹת שָׁלֹשׁ
וְאוֹמֶרֶת אַחַת:
-רְאִיתִיהוּ כָּעֵת
אֲנַשֵּׁק בּוֹ כָּל אֶצְבַּע קְטַנָּה וְצִפֹּרֶן
אֳנִיָּה מְהַלֶּכֶת בַּיָּם הַשָּׁקֵט
וּבְנִי תָּלוּי עַל רֹאשׁ הַתֹּרֶן
וְאוֹמֶרֶת שְׁנִיָּה:
בְּנִי גָּדוֹל וְשַׁתְקָן
וַאֲנִי פֹּה כֻּתֹּנֶת שֶׁל חַג לוֹ תּוֹפֶרֶת
הוּא הוֹלֵךְ בַּשָּׂדוֹת. הוּא יַגִּיעַ עַד כָּאן
הוּא נוֹשֵׂא בְּלִבּוֹ כַּדּוּר עוֹפֶרֶת
וְהָאֵם הַשְּׁלִישִׁית בְּעֵינֶיהָ תּוֹעָה -
לֹא הָיָה לִי יָקָר כָּמוֹהוּ...
אֵיכָה אֵבְךְּ לִקְרָאתוֹ וְאֵינֶנִּי רוֹאָה
אֵינֶנִּי יוֹדַעַת אֵיפֹה הוּא.
אָז הַבֶּכִי רוֹחֵץ אֶת רִיסֶיהָ שֶׁלָּהּ...
- וְאוּלַי עוֹד לֹא נָח. וְאוּלַי
הוּא מוֹדֵד בִּנְשִׁיקוֹת, כְּנָזִיר מְשֻׁלָּח
אֶת נְתִיב עוֹלָמְךָ, אֱלֹהַי.
ונדמה כי ד"ר אריה קניג, בחר את "שדות" ו"אורי" ככינויי המרשתת לשמו בהשראת השיר. ומהיכרותי (אמנם אך וירטואלית) רבת השנים - אני לוקח מהשיר את השורות:
"הוא הולך בשדות. הוא יגיע עד כאן. / הוא נושא בלבו כדור עופרת".
שדות נשא בליבו כדור עופרת תרתי משמע. כדרכו אף פעם לא התלונן, פרס רמזים גלויים יותר וגלויים פחות בין השורות - בטקסטים של שירה (מעט אניגמטיים בקריאה ראשונה) ובפרוזה שירית. כל הקוראים בבלוג שלו ידעו שהוא חולה, אבל לא ידעו עד כמה הוא חולה. לעיתים יש חיסרון גדול בקריאת המציאות לאשורה - על ידי מי שמבין ברפואה ומגבלותיה.
הטקסטים שלו גילו שהוא לא רק סבל מטראומה נפשית בעקבות מלחמת יום הכיפורים. הוא "חזר לחיים" לאחר אירוע לב קשה שהותיר מום בליבו. והוא סבל גם מהתקפי מחלה אוטואימונית לא סימפטית (שהצריכה אשפוזים), שנובעת מפגם על רקע גנטי במערכת החיסון. ובערוב ימיו מערכת החיסון בגדה בו - הוא חלה בסרטן דם (מסוג מיילומה), הקשור להתפרעות מערכת החיסון. מלבד ממאירותו, סרטן זה פוגע בתפקוד הכליות, גורם לבצקות, ולכאבי תופת בעצמות.
הטיפול הכימותרפי שקיבל היה מוגבל, בשל נכותו בליבו. כפי שאני מכיר את המחלה ואפשרויות הטיפול - הטיפול הכימותרפי האופציונאלי שגופו אפשר - גורם לתופעות לוואי קשות. ביניהן לנוירופתיה - המתבטאת בעיקר באובדן תחושה בגפיים. כפי שאכן זיהיתי ברמזים הקלים שהשאיר בבלוג שלו.
כבר ציינתי כמה קשה למי שמכיר את עולם הרפואה. ידעתי שזמנו קצוב. שתוחלת החיים של החולים בסוג סרטן זה הוא 3 שנים בממוצע. וכך זה בדיוק היה.
כשאפיינתי מהרמזים שפיזר בבלוג שהוא סובל קשות מנוירופתיה עקב הטיפול, המלצתי לו לקחת תוסף יומי בשם חומצה אלפא ליפואית ואת המינון הנדרש. בתגובה אלי כתב: שבהתייעצות עם רופאיו, הם קיבלו את המלצתי בהתלהבות. הוא מצא את השם הגנרי של החומר הזה בספרד והודה לי. תרומת 2 הסנט שלי, כפי שהוא נהג לעיתים לסיים את התגובות שלו בבלוגיה.
וכך הוא הגיב בפוסט שכתבתי כנגד הלגליזציה של השימוש בקנבואידים. פוסט שעורר את צבא הטרולים של ישרא, שכהרגלם אינם מתייחסים לגוף הדברים אלא להשמצת הדובר בניבולי לשון פראיים:
את תגובתו הוא סיים כאמור ב- "אלה 2 הסנט שלי...".
אינני יודע אם כולם ידעו. גם הוא היה מדען. בתחום הבוטניקה והחקלאות:
תקציר פרסום מדעי של שדות (A. Kenig)
כאחים למקצוע וכחובבי וכותבי שירה, נוצר חיבור בינינו. יכולנו לחוש אחד את השני בבלוגיה. יכולתי לחוש את כאביו, את תשוקותיו ומאווייו. ובעיקר את האופטימיות ואת אהבת האדם והנתינה שלו.
לפני חצי שנה הוא כתב את הפוסט האחרון שלו בבלוג. הוא זרע בו פרידה מאיתנו - בשני בתי שיר ובשתי תמונות (פרי מצלמתו) של פריחת הגזניה ונבילתה.
"כְּבָר קָשֶׁה לִפְסֹעַ בַּכְּאֵב עִם אַבָּא בְּמִלִּים מַרְגִּיעוֹת. / הַפְּרָחִים קָמְלוּ./ אֲפִלּוּ זְרִיקַת הַרְגָּעָה לֹא נָתְנוּ / וְהַצְּרָחוֹת הִדְהֲדוּ. / בְּלִי מִלִּים" (מתוך "אבא במעיים" בפוסט האחרון של שדות)
פרחים צהובים מסמלים פרידה. אך גם גזניה נבולה משאירה זרעים. ולמרות שהבנתי בעצב את הפרידה והתכוננתי, הבשורה על מותו הייתה כפילוח חרב בלב. לא רוצה להישמע קלישאי, אבל חשתי בניתוק של נפש תאומה. יומיים לפני שנודע מותו, חשבתי עליו ממש - הייתה לי תחושה כבדה. אבל בשבוע האחרון לחייו, לוח הסטטיסטיקה שלי בבלוג הקפיא שתי כניסות אחרונות מספרד בימיו האחרונים. בחצי השנה האחרונה - כניסות קריאה אלה בבלוג היו לי כדרישת שלום ממנו.
וכיוון שחיפוש שמו בגוגל ישראל מעלה רק את זה:
ומכיוון שהבלוג הזה מתועד בגוגל, גם הרשומה הזו תתווסף לתיעוד הן שמו והן בכינויו שדות - במנוע חיפושי גוגל ישראל. זה חשוב שבעתיים, כי גם הבלוג שלו "יומני אלפוחרה" אינו עולה במנוע החיפוש בגוגל. מי יתן ובלוגו זה יתועד ויחובר עתה יחדיו עם רשומה זו ועם ההספד בבלוג בלוגיעדה על ידי מנועי החיפוש.
הלך 'שדות' איש'יקר. שחרר אותו עולמנו מכאביו,
יהי זכרו עימנו לעד.
***
כשעמד איום סגירתו של ישראבלוג לפני שנה - מלבד שלושת הבלוגים שלי שם בעבר, גיביתי בנוסף גם 18 בלוגים נוספים היקרים לליבי. עשיתי זאת בעזרת סקריפט שמגבה תמונת ראי מדויקת ופונקציונאלית של הבלוגים האלה. בלוגים שישמרו ברשותי לעד, גם אם וכאשר ימות סופית אתר ישראבלוג. הבלוג "יומני אלפוחרה" של שדות (ואוסף שיריו העשיר) הוא אחד מ- חי הבלוגים הנצורים ברשותי בשלמותם.
קנקן התה -
http://kankan111.blogspot.com/2018/12/blog-post_25.html?m=1
______________________________________
* הבלוג של ענן קניג, בנו של שדות (אריה קניג) כפישפורסם אצל טליק:
https://www.kenig.co.il/arie?fbclid=IwAR24LqLbthiGJ_shMAyFu6NqJQD4YsJly8HHI86KGQ_mv9UUDNUkod1El3E
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
