B.logi

    את הסיפור הזה, שהעצים בי כוחות פנימיים להתמודדות לזמן הקורונה, דחיתי ודחיתי כי לא רציתי לספרו בתקופה כל כך מאתגרת, חשבתי שסיפורים כאלה צריך לשמור לאחרי המגיפה, או אפילו ליום השואה, כי אז נהיה כבר חודשים אחריה

     אבל הנה, כבר היגענו לתאריך, היום ה - 27 לינואר, נקבע כיום השואה הבנלאומי, ואנחנו כבר 11 חודשים אחרי תחילת הסגרים, והמגיפה עדיין כאן וכוחו של הסיפור עוד מעט יפוג

     הורי שהו שלושה עשר חודשים במחבוא קטן וצר, בעליית גג, על ערימות קש שהכינה להם נוצריה בת 17. המחבוא היה מעל משרד מרכזי בעיירה בוליחוב, שהוסב על ידי הגרמנים למפקדה ושימש גם כבית המרזח שלהם.

     הנערה עבדה שם כמלצרית, ויום אחד היא שמעה גרמני אומר לחברו #חבל_על_ריינהרץ_הוא_בחור_טוב" זה היה אבא שלי, הוא עבד שם כמנהל חשבונות, אבי ואימי היו כבר נשואים, אימי עבדה בגטו שהגרמנים הכניסו אליו את יהודי העיירה.

     מתחילת כיבוש המקום ועד אז יזמו הגרמנים "אקציות" למען יראו וייראו,  שלוש אקציות היו עד אז, הגרמנים היו מפיצים שמועה, היהודים ברחו ליער עד יעבור זעם, הגרמנים בעקבותיהם ירו באוויר, האוקראינים ירו ופגעו. כן זה מה שקרה. כך סיפרו הורי. אחרי כל אקציה כזו היו חוזרים למקומם וממשיכים את החיים בגטו המקומי.

     כשהיגיעו השמועות על תבוסה מתקרבת מיהרו השלטונות בברלין להפיץ את הפקודה שיש "להשלים את המשימה" במהירות, שמא יישאר ולו יהודי אחד בחיים.

אפילו אם יובסו.

אז, בימים אלה שמעה הצעירה את השיחה בין שני הגרמנים, שמה האמיתי היה דינה, אבל אפילו הורי לא ידעו כי התחזתה לנוצריה וחששה לספר אפילו להם שמא ייתפסו ויספרו מי עזר להם

     היא הייתה מסתכנת יום יום, מביאה להם אוכל למחבוא וכשהגרמנים היו מסתובבים שם עם הכלבים שלהם, היתה מפזרת פילפל שחור לטשטש את הריחות, היו ימים שאי אפשר היה בכלל להתקרב ולהביא מזון והם רעבו.

     וכשהיתחיל הסגר הראשון הייתי מזכירה לעצמי את הסיפור ואוגרת כוחות, בטוחה שהאירוע המשונה והמסוכן הזה לא יימשך זמן רב, אבל האירוע ממשיך. עוד מעט שנה, המציאות עדיין בלתי אפשרית אבל מחזיקים ת'מעמד,

     כי באמת, איך אפשר להשוות, אפשר רק להפסיק להתפנק ולקבל השראה

______________________________

https://youtu.be/k1E5bPSc9nk

______________________________

     יום שישי, היום הראשון לסגר ההדוק השלישי. השעה שעת צהרים, מרכז העיר הומה בני אדם.

        למרות שרוב החנויות ובתי הקפה סגורים, ברחוב הולכים ושבים, ילדים, הורים, זקנים וטף, סופגים שמש נעימה,

     הנעצרים באי תנועה קטן בין רמזורים מצטופפים, ממתינים לירוק, לא ספרתי, אבל היו לפחות עשרה.

     שניים, שלושה, היותר מבוהלים ביניהם, מנצלים את התנועה הדלילה, את הכביש הפנוי לכמה שניות, לא מחכים לירוק, נמלטים בחרדה לחיק המדרכה שממול

     עשרים מטר משם עומדים עשרה מתפללים עטויים בטליתות, מתנועעים מרוכזים בתפילתם והם עומדים במרחק של שני מטרים, כנדרש, זה מזה

     בהמשך מתחככים עוד עוברים ועוד שבים זה בזה, וביניהם טורים של אנשים שכן נשמעים להוראות, מחכים לתורם להיכנס לבית ממכר מזון כלשהו

צילום המחשה

(מתפללים שומרים על ההנחיות בנתיבות)

// צילום: דודי גרינשפן

אחרי כמה חודשים של שיתוק, תדהמה, ייחול לשיגרה, היגיעו החיסונים, הרגיעו משהו.

והנה בתחושה של או-טו-טו חזרנו לעצמנו אני מדמיינת לעצמי את העולם הישן - אני חוזרת לחודש מרץ 2020, נזכרת במסיבת הלידה של הבת של אחייני, המסיבה האחרונה שחגגתי ושמחתי בה באמת, וברקע מטריד את כולנו ענן מאיים, מסתורי, שמא יגיע והלואי ולא.

ובעוד אני מתגעגעת לשלווה שבשיגרה אני נזכרת בימים בהם שאפתי מלא ריאותי אויר צח, ראיתי שמיים בצבע כחול עמוק כל כך. כמו פעם. מזמן.

אני כואבת את המחיר שאצטרך לשלם עוד מעט כדי שאוכל להתקרב לנכדים, ליהנות מחברת המשפחה המורחבת, מחברה ללא מחיצות בכלל, מתרבות

ניחמת* אני על כך שפסק הזמן הממושך והמיותר, שהייחול לאורך החודשים הארוכים האלה לחיים נורמאליים לילדים, חיים ללא נזקי חרדה - כי לא הוליד פתרונות למצב שהעולם היגיע אליו - אויר מזוהם, מחומם, מעודד הפצה ותפוצה של מחלות ' שהביא אותנו למצב הזה מלכתחילה.

ו... לא, אני לא חושבת ששימוש נרחב במיחשוב יטהר את האויר, אולי אפילו להיפך, שימוש יתר במיחשוב זולל יותר אנרגיה

https://img.haarets.co.il/img/1.3979422/2392628003.jpg

________________________________

*ניחם, נֵחָם

4. מרחם, מצטער על סבל האחר: שׁוּבָה ה' עַד מָתָי, וְהִנָּחֵם עַל עֲבָדֶיךָ (תהלים צ, 3).