B.logi

   כשאני 'משוחחת' עם אבי הנבון ז"ל בענייני דיומא הבוערים אני 'שומעת' אותו אומר בביטול: "מילקי שמילקי". כאילו סיפור המילקי, והלואי ואתבדה כמו מחאת הקוטג' - הוא עוד סמליל נוח לשימוש ולתצוגה התופס תאוצה ועוד מעט תקום מפלגה בלי עתיד וחוזר חלילה נתבוסס בביצת מוצרי החלב* לעולמי עד.

   משראיתי שמשה כחלון הוא שיעמוד בראש המפלגה החדשה ניצוץ מה של תקווה החל להבזיק בי, הנה הדובדבן על הקצפת הרשתי לעצמי לקוות, שהרי בשוק הסלולר, שבזמנו נראה כאילו הקרטל קם עלינו לעושקנו, קרטל בעל כוח כלכלי ללא ספק - כחלון עשה מהפך גדול ואמיץ, ואם יקום בראש מפלגה, כמובן שיהיה לה עתיד כך אני מרשה לעצמי לקוות.

מה שמפליא אותי במדינתנו הקטנה והנאנקת זה שבחברתנו לא הופקו לקחים ממהפך הסלולאר (אני עדיין מצפה לחזרה לדור שתיים, כי מי צריך לסחוב את כל העולם לכל מקום כל הזמן, זה כל כך כ ב ד, גם הקרינה לא מוסיפה, והילדים נשאבו...) מה שמפליא אותי זה שאיש כאן לא לקח כדוגמא את מהפך הסלולאר, כדי לשפר את השירות ולייעל אותו, כאילו כל עניין עסקי הוא עולם בפני עצמו שיש לטפל בו בנפרד, לקחים לא הופקו ולא יושמו במאקרו.

   יש תחושה בציבור שבכל דבר הנוגע לשווה-כסף השוק הפך להפקר, שכל מי שמוכר משהו, סחורה או עבודה - יחוש פראייר אם לא יכפיל את דרישתו לתשלום, אתן דוגמא מעצמי: אינסטלטור שהתכונן לעשות אצלי עבודה והעריך אותה בכ- שלושת אלפים שקלים, נתבקש תמורת חמישים שקלים לביקור ולייעוץ לעזוב את המקום בתודה רבה כי יש לי ביטוח. הוא לא היה מוכן לעזוב, בדין ודברים טלפוני עם 'הבוס הגדול' שלו הוא דרש אלף וחמש מאות שקלים, לא פחות, הופעתו הפיזית המאיימת (והיה איתו עוד עובד) אילצה אותי לצלצל תכף ומיד למשטרה ( “אל תתווכחי איתו אנחנו בדרך” ) שהייתה בדרך, התפשרנו שאשלם מאה וחמישים שקלים בתנאי שאבטל את הקריאה. אני כבר לא מדברת על הזוועה שבארוע, אבל האם זו עליה של .. 300% לביקור? שמא טעיתי? כל מוצר שעלה לפני מספר חודשים עשרה שקלים, עולה עכשיו חמישה עשר עד עשרים שקלים, החל מעוגות מוכנות וכלה בזר פרחים עלוב. הקוטג' בפעם האחרונה שבדקתי עלה שישה שקלים.

   החזרה לחשש מפרייריות שגובר על כל חוש מוסרי מזכירה לי את " יד-לין ”. אז, לפני שהסיפור התפוצץ - מי שלא השתמש בכספי המדינה נחשב לפראייר, המחסנים התרוקנו. הלקח מ'יד-לין' נלמד, ההסתדרות כוחה כבר לא כשהיה, היה מהפך שילטוני. בעקבות נפילת מניות הבנקים, נכסי המדינה נמכרו כמעט כולם לשוק הפרטי.

   הרבה חללים נפלו במעבר החד הזה, הכל כמעט הופרט, אבל שלטון ה'אני לא פראייר' השתלט שוב והפעם מתוך השוק הפרטי.

ואני שואלת, מקיצוניות אחת לאחרת, מה חסר כאן? למה הכל או לא כלום? למה משליטת המדינה בנכסים הכל הפך לשליטת הפקר בנכסים, המדינה זזה הצידה? נותנת לשוק להתפרע.

   למדינה יש עוד מה לעשות, היא יכולה לפקח. במקום לשלב ידיים בג'ונגל שנוצר כאן כאילו אמרה: 'תנו לנערים לשחק לפני' היא יכולה להקנות מקומות עבודה לבוגרי אוניברסיטאות שלמדו לחינם, על חשבונם, או על חשבון המדינה. הם יכולים לשמש כמפקחים ומבקרים על השוק שמוסריותו הפכה למוטלת בספק.

* ובקשר לשלטון ללא מצרים של מוצרי חלב הפרה אני רוצה למחות בשם כל הרגישים למוצרים הללו ולשאול מדוע עושקים אותנו במחירי מוצרי חלב העיזים הכבשים ושאר תחליפים בריאים פי כמה, אפילו לאלה הלא רגישים. למה 250 גרם דל גבינת עיזים עולה בין -.15-.-17 שקלים

ל מ ה ככה ? למה ?

מיצאו אותי גם בפייסבוק -

    פרנסוס על גלגלים כבש אותי בקיסמו ומתיקותו וברגע שניתקלתי בספר השני של כריסטופר מורלי שהוצאת זיקית שלפה מנבכי השיכחה, תירגמה ופירסמה, קראתי בו בשקיקה.

"לֹא שֶׁיֵּשׁ, אַף לֹא מַצֵּבוֹת זָהָב,

לֹא יִשְׂרְּדוּ כשרוד הַשִּׁיר הַזֶּה"  מצטט גיבורנו את שיקספיר, הוא כל כך בקי בספרות, לכל רעיון הוא יכול למצוא ציטטה בכתובים: "בעיני היא (שיטת הפירסום המודרנית) ממחישה את התפשטותה הנרחבת של אותה התרוששות רוחנית הנקראת תמימות" הוא מצטט את ג'וזף קונרד.

   חנות הספרים הרדופה, מתוק כקודמו, נכתב מעט שנים אחריו אבל כאילו תהום פעורה בין שניהם." שנים הדיו של מכונת הדפוס מנהלת מרוץ נגד אבק השרפה. הדיו מוגבלת במידת מה, משום שבעזרת אבק שרפה אפשר לפוצץ אדם בחצי שניה, ואילו לספרים נדרשות עשרים שנה. אלא שאבק השרפה משמיד את עצמו עם קורבנו, בעוד שספר יכול להמשיך להתפוצץ מאות בשנים"

    שני הספרים חכמים, שניהם עוסקים בספר כבבני אדם והם עושים זאת בהומור. ברדופה נוסף מימד פילוסופי עמוק אך אירוני, והוא עדיין ידידותי לקורא. סיפור מסגרת דומה בשני הספרים וכך גם התפאורה והעלילה המותחת: אוברי, הצעיר שבסיפור, שמאבד את מוחו כשהוא מתאהב במסתרים ומחליט לעשות הכל כדי להגן על טטיאנה:"אוברי שהיה מורגל באכסניות, ידע בחושיו שהמדרגות הרביעית, העשירית, והארבע עשרה חורקות...”

   הרדופה פיוטי והגותי יותר ומפתיע כמה רלוונטי, אף כי נכתב בראשית המאה העשרים, כשהסרט אילם, כאשר צריך להמתין עשרים וחמש דקות לשיחת טלפון שתקושר עד שתקשר אותך מרכזנית.

   ציטוטים רבים ותובנות רבות כבשו אותי, זאת המוהלת אהבת ספר ואדם:“אם הוא באמת גנב אותו, קרא מוכר הספרים, אני בהחלט אסיר תודה. זה מוכיח את טענתי: לאנשים באמת אכפת מספרים טובים. אם עוזר השף מעריך ספרים טובים עד כדי כך, שהוא נאלץ לגנוב אותם, אז בעולם בשל לדמוקרטיה...”

כמה אקטואלי: 

 "לדעתי עתידו ואושרו של העולם תלויים במידה לא מבוטלת בידיהם של הספריות. אני תוהה על טעמם של מוכרי הספרים הגרמנים?”

מבין ומזדהה עם הסופר: 

 "כמה חסרי אונים כולנו כשאנו מבקשים לספר על המתחולל בתוכנו"

ספר כסגולה לאריכות ימים - הוא לא קרא ולא קורא את "המלך ליר" כי :"אם אהיה פעם חולה מאד אצטרך רק לומר לעצמי, 'אתה עדיין לא יכול למות; לא קראת את ליר' "

הוצאת זיקית 2013  עמ' 332 תירגום: מאנגלית: יהונתן דיין 

הפייסבוק  שלי:

   לקורא ב'צופן דה וינצ'י' וב'תופת' יסתבר שגם הידע של מרצה לאומנות יכול להועיל, שגם מומחה לאמנות שאת כל חייו הקדיש לעבר וליופי שבו בלבד, יכול לצאת מהניירות, הספרים, המוזיאונים ולהשתמש בכל הידע הזה כדי להציל ת'עולם. אני תמיד אהבתי את תולדות האמנות כהתעסקות במעט המרומם וללמוד היסטוריה דרך התמונות.  ככה, דרך היופי, והגירוי החזותי העשיר קל לי לזכור תאריכים, אירועים.

   כסיימתי ללמוד את הפרק בתולדות הרנסנס, הייתי יכולה לנסוע לפירנצה ולהדריך שם. עד כדי כך היכרתי את המקום. אבל החיים והילדים כבשו אותי לחלוטין בקיסמם, מידי פעם נהניתי להיזכר בציורים ובפסלים, והנה עבר זמן כה רב, עד כי היזנחתי את כל העניין של פירנצה.

   עכשיו, באמצע הקריאה בספר 'התופת' של דן בראון לפי דנטה, הכל מציף אותי מחדש, כל השיעורים הציורים, השלְמות, ההתפעלות, הארכיטקטורה, השינון בשמות יצירות, מיקומן, אפילו טיפות הדם שמפזר הסיפור לא מקלקלות לי ת'שורה.

   ובכן, לנגדון, המומחה לתולדות האומנות, מתרוצץ לא פחות ולא יותר מאשר בפירנצה ובאמצעים רוחניים מנסה להציל ת'ארציים. ה'תופת' 

הספר הוא מלאכת מחשבת של סיפור מתח הנוגע לאקטואליה אקולוגית בוערת, משולבת ביצירות אמנות סיפור הרקע מדלג מיצירה ליצירה. למי שמכיר מעט את החומר, יהיה אפילו העונג לנסות לנחש היכן, באיזו יצירה, יהיה גם הקליימקס של הסיפור. ממש חפש את המטמון רנסנסי שכזה

תענוג

מסכת המוות של דנטה אליגיירי, פאלאצו וקיו.

לורנצו דה מדיצ'י. פסל מאת אנדריאה דל ורוקיו

דוד, מכלאלנג'לו, (פרט

סימונטה (סימונה הקטנה) נראית בציורים של בוטיצ'לי 

 http://cafe.themarker.com/post/2979091/module/blog_post/?plasma=true

Sumptuous frescoes of the "Last Judgement" by 16th-century painter and best-selling author (Lives of the Most Eminent Painters, Sculptors, and Architects) Giorgio Vasari fill the cupola of Florence's cathedral.

גני בובולי

פירנצה

הקמפנילה די ג'וטו, מראה מכיפת הדואומו

 גיברטי שערי 'גן העדן' (פרט)  

  http://roma-firenze.co.il/duomo-firenze

הבית של דנטה.   פיאצה דלה סיניוריה

http://roma-firenze.co.il/duomo-firenze