B.logi

     היה היו עתים, לפני שמונה חודשים, שנראו כשמונה שנים, ולאחדים כשמונים, כשהיו נפגשים אנשים באולמות קונצרטים או מאזינים למוסיקה תחת כיפת השמיים, ומבלים שלל בילויים חברתיים.

     את התמונות ראיתי במו עיני בקונצרט וינאי מול ארמון שיינברון בוינה

      פעם לא הייתי ששה ליהנות מערוץ גרמני, או אוסטרי, אבל היום,  מחזה כזה דווקא כן מעיר געגועים (אפילו לקונצרטים בפארק בהרצליה למשל)

      אבל היה היה, לפני שמונה יחידות הזמן האלה, כנראה שאיזו נסיכה אכלה מתפוח מורעל, אולי נחנקה מקללה, ועצמה את עיניה, ואחריה נרדמו עוד ועוד בהזדהות ועצב אקספוננציאליים, ואדוות השינה התרחבו והתרחבו, וערים עמדו מלכת, וארצות הסבו את כל כובד גופם לצד השני ושנת החלום שלהם עמקה ועמקה, וצמחי פרא התפרעו וכיסו את פני האדמה, ובעלי חיים שוטטו ברחובות כאילו היו יערות

     ואין יודע היכן הנסיכה מצאה את תנומתה, והיכן אבדה דרכו של הנסיך המשוטט, התר והמחפש. הזה, שאמור לנשקה ולהעיר אותנו מהסיוט הזה

     הגיבורה בת שתים עשרה, וזה עתה החלה להתבגר, הלימודים פחות מעניינים אותה, היא כבר לא מסוגלת לרצות את הוריה בציונים מצויינים, פניה מתחילים להשתנות, ויום אחד היא שומעת את הוריה אומרים זה לזה - האחד פולט השני מאשר שביתם מתחילה להתכער כמו הדודה ויטוריה.

      היא גדלה להורים קורקטים עד כדי כך שכל אחד מהן תמיד יאמר את הדבר הנכון בזמן הנכון. עד לקנא. הם דנים בכל דבר בתבונה, והיא אינה מעזה לומר להם את ששמעה אלא בטוחה שהמראה מאשרת את כיעורה. היא משתפת את חברותיה, בנות לחברים של הוריה, מאותו המעמד, תלמידות טובות, שמבטיחות לה שהיא יפה. היא כמובן לא אומרת דבר מפורש אבל בתכסיסים מילוליים היא סוחטת מחמאות שאינן מרגיעות אותה.

     הוד קורקטיותם של הוריה הקשובים השמים לב לניואנסים מבינים שהיא חיטטה בתמונות שמנתקת טלפון כשאביה נכנס, הם כל כך אינטליגנטים שהם משוחחים ביניהם, ומגיעים בעצמם למסקנה שהיא שמעה את ההשוואה לדודה ויטוריה ומציעים לה בתבונה נחת ונימוס שתיפגוש בדודה הזו, בהתנאים מסויימים.

      למרות הקשב האינטליגנטי של ההורים, למרות התחשבותם והסבריהם כשהיא פוגשת את הדודה, היא בכל זאת מסתירה מהם את היקסמותה מהאישה הסוערת והדוחה כאחד

     הויטוריה הזו מזכירה לי את לילה, החברה הגאונה, שיש בה יופי, כיעור, פראות, ישירות, והמשפחה שהילדה באה ממנה את משפחת המורים המלומדת שראו באלנה חומר ביד היוצר, שיצליחו להוציא אותה מהסביבה הפראית בה גדלה.

      היגעתי רק לעמוד 62 בספר, ואני קוראת בו כבספר מתח, נהנית שוב מהאיכויות הכתיבה של פרנטה שיודעת לפרוט כל תחושה והתלבטות בתבונה, ומסוקרנת לדעת איך תדע הילדה לגשר בנפשה בין העולמות

     במסגרת היציאה מההתבודדות המצטברת שבלשון העם היתה יכולה להיקרא יציאת שפכטל, כי רק שפכטל יגרד אותי מהבית, והשפכטל שלי הוא כוח רצון חזק מאד שמתגבר על החשש מהכניסה למעלית, מלהיתקל באנשים ללא מסכה (תקראו לי גזענית, אבל עד היום נתקלתי אך ורק בעובדים זרים שאינם מקפידים על חבישת מסכה, והם הולכים בחבורות אפילו, ובניגוד אלינו נראים עליזים משהו). אז במסגרת היציאה הזו השכם, כי אחר כך החום מכה, נהניתי מאד מהירוק של הרצליה.

     כן, הרצליה ירוקה, אפילו מקומות לא מטופחים מתכסים במעין שמיכה ירוקה שבפרספקטיבה נראית פרוותית משהו ושמפעימה אותי כל פעם שאני רואה אותה שוב. והשמיכה מעוטרת בפרחים הסגלגלים היפים הללו, בעלי חמישה עלי הכותרת המחוברים כמו בתפר, כמו אצבעות כף הרגל של הברווז.

     ושדרות החן כמעט ריקים מאדם בשעה זו של הבוקר, והשקט והירוק משרים קרירות ושלווה, ולתוך השלוה הזו חודרות שתי דמויות מקסימות, האחת קטנטנה בשימלונת זהובה. מעוטרת בפרחים אדומים גם הם. והשניה, כנראה האם, שמצלמת את ביתה הזעירה מפזרת פירורים לימעט היונים והן מתחילות להתאסף

     ואני מתאהבת בתנועה המשתדלת של הילדה לשמח את היונים, היא לא חוששת, היא בטוחה שהיא מיטיבה עימן. האירוע מתארך ושוב אני מוציאה את המצלמה, לא יכולה להתאפק, מצלמת ומצלמת, נזכרת בעצמי באותו הגיל עם סרט לבן על הקודקוד מפזרת אוכל לאותן יונים בכיכר אירופית, לבושה מעיל לבד כחול רקום בריקמה צבעונית, והזרועות הקטנות שלי בתוך מעיל הלבד נשארות באויר, כל כך קשיח המעיל.

(הצילומים כבדים מידי לבלוג, אפילו שקיצצתי והקטנתי, אנסה להוסיף אותם בפייסבוק שלי : אוגניה ריינהרץ

     יום שישי ערב/ערב הכיפורים היה יום היציאה האחרון שלי. במשך השבוע אחזה בי בהלה Xפוננסיאלית. חששתי לצאת. אפילו כמה מצרכים דחיתי אקספוננסיאלית עד שאי אפשר היה יותר.

     היום, במלאת יומיים לכיפור ו - 7 ימים ל #סגר_הדוק_ב' יצאתי שוב. בדחילו ורחימו אספתי את עצמי עם כל ההגנות המיסוך והאלכוג׳ל - אך ברגע שמצאתי את עצמי ברחוב - חשתי מין חירות שכזו, שכחתי מהחששות, שמירת המרחק - הסביר בעיני - דווקא נעמה לי. אזרחים ממושמעים.

     פה ושם ברכת מרפקים לחג הבא עלינו לטובה ניחמה אותי משהו, גם השמים הכחולים והרחובות הנקיים למרבית הפלא ופלא. אקספוננציאלית רחב בית החזה, התאוויתי להישאר במרחב ולנשום ... לנשום ...