עבורי זהו ספר הפתעות. כשקראתי בו בפעם הראשונה צחקתי הרבה, ותהיתי איך זה שאשכול נבו כתב את הספר שכן ארבעה הספרים הקודמים שלו שקראתי, החל מ"ארבעה בתים וגעגוע ועד "נוילנד" היו למיטב זיכרוני על טהרת "הישראליות" ה"צברית", שעיקר חייהם בערים מרכזיות בישראל, ואילו כאן מתוארת האוכלוסיה על כל מגוונה, עליותיה ואמונותיה היא מתרחשת באיזור נידח במקום נידח בארץ
הוא לא מציין את שם המקום אך לפי שמות התואר המפוזרים בעלילה : - עיר הצדיקים,
קברי צדיקים,
הסטוריה של רעידות אדמה
עיר קודש
הר לפעמים מושלג,
לקראת הסוף הוא מוסיף את 'פסטיבל קלייזמרים' - למי מהקוראים הישראלים שעדיין לא ברור לו לגמרי שהכוונה לעיר צפת.
גם ההומור השולט הספר אינו אופייני לספרים הקודמים, גם העלילה שאשכול נבו מפתיע בה בבקיאות במקורות ולמה 'מקווה', ולמה 'אחרון' ולמה 'סיביר'.
הכל מובהר בסופו של דבר, כל הדמויות שאחראיות לבניית המקווה הן דמויות לא גיבוריות גרוטסקיות, והן שאחראיות על הקמת המבנה. תוך כדי בנייתו מתמלא חלל המקווה בהיסטוריה של האנשים שאחראים להקמתו.
לאורך הקריאה מתברר שהמבנה מיותר, שהעולים שאינם מדברים מילה עברית בטוחים שבונים להם מועדון שחמט, ושהאחראים לבניה אינם דוברים את שפת העולים, שהמקום הנבחר יש בו מן חוסר התאמה מיסטית ל'בעלי אמונה'. הגיבורים המחפשים את עצמם, עברם ועלילותיהם מתנקזים לסוף המפתיע של הסיפור.
העולים החדשים שמגיעים למקום: "האוויר טוב לבריאות שלנו, ומאז שהגענו כאן אף אחד לא מת"
בין לבין מפתיע אשכול נבו בביקורת החברתית ובמשבר האמוני שנפל בישראל. אהבתי את הביקורת הסמויה של התנגשות האמונה היהודית בגורל ואיך הוא משתלט על קורות הגיבורים. לכל אורך הספר חש הקורא בביקורת הסמויה על מאמיני קברי צדיקים, האמונות, והאגדות שלהם ובכל זאת הסיום נראה כאילו הגיבורים שיחקו ליד הגורל
הביקורת על הדמויות מתבטאת בגרוטסקה בהן הן מוצגות
כמו בספריו הקודמים גם כאן מתפתחת העלילה בכשרון הרב, הייחודי והאהוב עלי כל כך של לאשכול נבו - מאבית המשפטים נשמעים לי ליריים ו/או מטאפוריים זאת כנראה בגלל שהוא משתמש בקטעי אימרות יהודיות וישראליות שגורות, בקטעי שירים שגורים, המעוררות אצל הקורא אסוציאציה קולקטיבית אחת, ואז הוא משתמש בליריקה שלהן, רוקם אותן לסיטואציה הסיפורית ומתאר מצב רגשי אחר:
- " הוא עקד את שרה מהפרק" (129)
- "לא על מושיק התאבלתי כל השנים האלה, אלא על התינוק שעקדתי" (130)
- "אהוד בנאי "לפני שהטיפטוף ייהפך למבול אני חייב למצוא שער לא נעול" (130)
- "היה לי אולקוס בנפש. פשוט הייתי חייבת להזין אותו במשהו" (128)
- "כאילו איזכורם - ולו במילה - עלול לגרש את כל הציפורים" (166)
- "עד שתבוא תרמיקה חזקה במיוחד ותיקח אותי" (170)
- " 'אני עוזב' נעים קוטע אותו (לפעמים אדם שומע עם החלטותיו לראשונה בתקשורת עם אדם אחר) (174)
- "היא מרגישה שהמילים שלה נחבטות בצנצנצת שמקיפה אותו" (178)
- "הנהג כבר לחץ על דוושת הווידוי" (183)
- "מתחום הקבלה "ממלאים ניצוצות של אור את החדר ואת העולם כולו" (208)
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
