www.youtube.com/watch?v=k6al46dsh0U12 פברואר 2012 - 1 דקות - הועלה על-ידי channel8
במנוחה שאחרי הגבינות מצאתי את עצמי מהופנטת לקולו המלטף של דני בשן "...השמש טובעת והמחשבות צפות" לצילומי מדבר מרהיבים שפה ושם משוטטת בהם דמות אדם, לאוירה פיוטית. נשאבתי עד שראיתי את כל פרקי הסידרה בזה אחר זה.
איש כאן, אישה שם מגיעים לעיר הציורית בסוף המדבר, הם חשים מנותקים מהעולם, שכאן יוכלו להיות עצמם בכל עצמתם. בחיי העיר בעולם המאורגן הם לא מצליחים ואינם רוצים להשתלב, אז כשהיגיעו למקום הזה המנותק גיאוגראפית הם חשים שהם יכולים לעצור את מירוץ החיים ולהיות כפי שנפשם מנחה אותם.
"כשהשמש טובעת המחשבות צפות... אתה יכול לחכות שהרוח תזיז אותך אבל לך תדע לאן תגיע... אולי רק פתיתים לבנים יוכלו למלא את החור שנפער פה לאנשים בין המציאות לבין החלום" הם כביכול עוצרים את הזמן וחיים את הרגע אבל הזמן הפיסי, של אילן פיפסון למשל - נותן את אותותיו והוא מתעורר מחיי חלום למציאות שאין לו יותר שליטה עליה, ויש את זה ש"מביא כל פעם ילד אחר להר, למקום שהביא את בנו, אבל כל אחד ראה נוף אחר..." כי "הסיפור הוא שזה לא נורא אם לא הצלחת להגשים את החלום. העיר הזאת לא מעוניינת להתעורר ממילא"
גם הדיאלוגים בסידרה מהפנטים. אני צופה באנשים משוחחים בשיא הטבעיות כאילו אין מצלמה, הם לא מבויימים ומדברים בכנות את הרגע. ההקשבה והדיאלוגים מרתקים בתבונתם ואני מתפלאת תוך כדי, האם זה משחק? הרי יש מצלמה, ואם לא? איך הם נשמעים כל כך 'ברגע'?
הילדה למשל, נבונה ורגליה במציאות, ויש תחושה שאת חייה הבוגרים תחיה דוקא בציוויליזציה המוכרת כ כ לכולנו, וכשאני צופה בשיחה הילדית של קבוצת הבנות והיא כ כ אמיתית נכונה וכנה, אינני לא יכולה שלא להעריץ את הצלם, הבמאי שהביאו את הקטעים האלה, שאפילו אינם מביכים את המשתתף בהם או את הצופה בהם. 'הים הדרומי' הוא טלויזיה שהיגיעה לדרגת אמנות - לעומת העידן של הריאליטי הזול, המציצני והכביכול אוטנטי, אבל המאד מאד מניפולטיבי ורודף הסנסציות, כזה שמפיקים בטוחים שיענו על צרכי הצופה אבל מפספסים בגדול את האמת, את הכבוד לאדם ואת האמנות.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
