יום אחד השארתי באחד הפוסטים של מיודענו אבו אלמוג, את התגובה הבאה:

            " אני אוהבת את הכתיבה שלך, אבל לפעמים אני הולכת בה לאיבוד "

• “ גם אני " ענה לי בתגובה

באיזה חוש סמוי שטרם הסברתי או תימללתי לעצמי היה ברור לי שמסתתר כאן משורר. נזכרתי שטליק המליץ על הספר רוח צפונית שכתב אבו אלמוג הוא הסופר גל אמיר, שלפתי אותו ( את הספר, כן? ) מערימת ההמתנה והתחלתי לקרוא. ובכן לא התבדיתי, כבר מאחד המשפטים הראשונים הייתה הבטחה:

" חשבתי אם יש מישהו באזור גוש דן רבתי שאני רוצה להיפרד ממנו, אין מישהו כזה, נכנסתי לאוטו ונסעתי "

הסב טקסט במשפט הפשוט הזה, התמצות האירוני של כל ההוויה של האיש בתוך המשפט הטריוויאלי, כבשה אותי וההבטחה במהלך קריאת הספר הלכה והתממשה עד שבסוף הספר הפתיע אותי חזון.

" היא (חנאן) בטח שמעה כל מילה מהשיחה שלי עם ליאוניד. לא היה לי איכפת, נהיה בחוץ סיפור גדול,  וגשם שמחכה שאכתוב עליו..."

התיאורים המינימליסטיים, מבטאים הכל, הסופר מתאר בהומור הסב טקסט הצעיר וגם האידישאי משהו, את ארץ ישראל העכשווית האותנטית שגיבוריה הם ערב רב של מוצאים דוברי עברית, עולים מחבר העמים, ערבים, החיים בכפיפה אחת ואת המוסיקה שמערבבת הכל:

"תחנת רדיו מקומית כנראה פיראטית, ששידרה רק שירים של אנשים ששם משפחתם פרץ"

ביקורת סמויה נוספת המתבלת כאב באירוניה : “ אדרי הוא האנדוקרינולוג שהרג את אמא שלי לפני די הרבה שנים. ומאז אני מחזיק ממנו. אז היה סתם אנדוקרינולוג בצפון, היום הוא מנהל מחלקה בבילינסון "

בימים האחרונים בעקבות פרשת שלי דדון, נזכרתי שוב בספר הזה המפזר סימנים לעתיד הנורא שטחו עינינו מראות, אבל כשאמרתי למעלה חזון, לא לאסון הזה כיוונתי, אינני רוצה להיות ספוילרית ולרמוז דבר מסוף הספר, למרות שגם בסיפור שלי דדון יש משום אזהרה לבאות.

מאז בתיה גור לא קראתי ספר מתח משובח ואיכותי, כמובן שאקרא עכשיו את כל ספריו של גל אמיר, ואני חשה גאווה מסויימת שזכיתי להכירו כאן בישראבלוג.

רוח צפונית התיאורים המינימליסטיים, מבטאים בהומור את ארץ ישראל העכשווית האותנטית

תארו לכם שעל ווינסטון צ'רצ'יל, אחד המנהיגים הגדולים בהיסטוריה, מנהיג שזכות גדולה עומדת לו על עמידה מול הנאצים וניצחון על הנאצים הייתה מפורסמת האמת הזו – הוא סבל ממחלת נפש שנקראת מאניה-דיפרסיה, שבתקופת שלטונו הוא חווה התקפים של מניה וגם של דיפרסיה, ושכל התקף דוקא עזר לו להגיע להחלטות הנכונות, כפי שאומר הפסיכיאטר בתוכנית, "כי האדם הוא לא רק מחלת הנפש שלו אלא סך כל חלקיו”.

תארו לכם שהיינו ערים לכך, שהוא שותה במשך כל היום וכל יום, מה שקרוי בלשון ההומור האנגלי המצויינת – מי פה – קורט וויסקי בכוס מים - ושמפניה בארוחת הערב ואיזה משקה בארוחת הבוקר,

תארו לכם איך היה מועמד היום המנהיג הזה לא לראש ממשלה, אלא עם כל האינפורמציה הזו אפילו 'רק' לנשיאות בישראל אני בטוחה שלא היה זוכה להגיע אפילו למועמדות, ובודאי שלא בישראל.

רבות מאימרותיו השנונות של צ'רצ'יל מצטט גיל חובב בתוכנית המובאת כאן למטה ''ארוחות שעשו היסטוריה – צ'רצ'יל'', את הפרק הזה בסדרה ראיתי לאחר שלמדתי לאהוב את הסידרה על כל מרכיביה המרתקים ואת ההגשה החכמה של גיל חובב.

בתכנית מוזכר גם אלן טיורינג , הגאון שפיצח את צופן האניגמה של הנאצים הישג בלתי מתקבל על הדעת כמעט, ושפיתח את עיקרון המיחשוב, תארו לכם שהיה מחפש היום עבודה, עם כל מה שהיה ידוע עליו – בישראל של היום הוא היה זוכה אולי לטיפול מאסיבי בתרופות משתקות.

התוכנית כל כך מעניינת שלא חשים בזמן החולף ו – הופ' היא הסתיימה, והבן אדם רוצה לחפש ולמצוא עוד ועוד מחוכמותיו של צ'רצ'יל

www.youtube.com/watch?v=KoPcLOocGWM

24 במרץ 2014 - הועלה על-ידי חינוכית ראשונים בעולם

ווינסטון צ'רצ'יל, האיש שהציל את העולם החופשי וניצח את מלחמת העולם השנייה, היה גם אלכוהוליסט למחצה, מבריק בתכלית, חולה בדיכאון קליני ואיש ספר. גיל חובב ...

אוגניה

צ'רצ'יל לנשיאות

המנהיג הדגול היה לבטח נפסל בדרך

מספר ספרים של מקיואן קראתי מאז שפגשתיו בפעם הראשונה בספר שהשאיר בי ניחוח של יצירת מופת - אהבה עיקשת, לא אשקוט עד שאסיים את כולם. בספריו שהיכרתי עד כה טרם מצאתי, ואפילו לא באחד מהם דימיון למישנהו בסגנון, במוטיבים סיפוריים, עלילה, נפשות פועלות ולא במיקום הגיבורים (ביצירה האחרונה שלו דברי מתיקה בה אני קוראת עכשיו, יש לי תחושה שהוא מתחשבן עם שאר יצירותיו, אבל מקיואן כמו מקיואן, יכול כמובן להפתיע ובסופו של דבר יסתבר שגם זה תכסיס ספרותי.)

בספר נחמת זרים מתוארים מספר ימי חופשה של בני זוג בעיר ששמה לא מצוין לאורך כל הסיפור, לאורך הנובלה – יפוזרו רמזים התרשמותיים אימפרסיוניסטים, על מקום ההתרחשות, עד שהקורא יוכל לנחש ניחוש מושכל היכן נפגשו גיבורי העלילה,

כמו הרמזים האימפרסיוניסטיים של מקום ההתרחשות, מה שהותיר בי תחושה של תיאור תמונה, כן מתוארות בספר ההתרחשויות, מעשי הגיבורים ודבריהם, ללא שיפוטיות, ללא התערבות המספר.

      … "מכאן נולדה שיחה שהתנהלה באריכות ומתוך תחושת שיכרון, שכן זה עתה עישנו עוד סיגריית מריחואנה, על אודות שחייה, תנועות השחייה המועדפות עליהם, היתרונות היחסיים של נהרות, אגמים בריכות שחייה וימים, ועל מהות המשיכה שבני אדם נמשכים אל המים; ...”

התערבותו היחידה היא כשל כצייר המעתיק במכחולו  נוף או סצנה לבד הקנווס. הדברים השאירו בי תחושה כאילו מנסה הסופר להאיר לנו בעין כאילו אובייקטיבית את נקודת המבט של זוג הגיבורים שבאו לנפוש במקום, למרות הסגנון התיאורי הוא מפזר 'בתמונות' רמזים שיוצרים מתח וגורמים לקורא להיות מרותק לטקסט.

  "על אף שזה היה יום הלוהט מכולם עד כה, והשמים היישר מעל קרובים היו בצבעם לשחור יותר מאשר לכחול, הרי כשהיגיעו אל הים במורד השדרה, ההומה בבתי קפה של רחוב ובחנויות מזכרות, נפגשו ביריעת אפור שמנוני ועל חלקת המים הדפה ופיזרה רוח ענוגה שבענוגות כתמי קצף, בלבן עכור...”

המשחק ברמזים אמור להכין אותנו לבאות, בזמן שהזוג הנמצא בחופשה אינו קורא אותם או לא רוצה לקרוא אותם, הוא רוצה 'לזרום' לצאת לטיולים במקום ללא מפה, לחזור ולתעות ברחובות לחזור ולטעות "היינו צריכים לקחת מפה".

בטעיה ובתהיה החוזרת שלהם אני חשה כאילו הם מחפשים דבר מה שאינם יודעים בדיוק מהו ולמרות שהם מדברים כמעט בלשון אחת ויודעים מה בן הזוג חושב, הם כביכול לא מודעים לדבר אותו הם באמת מחפשים עד שמאוחר.

חרך כואב נפתח בפני הקורא העובר תהליך של תובנה קשה, לתעות לתהות. לטייח או להתמודד עימה.

Ian McEwan The Comfort of Strangers  London: Jonathan Cape, 1981 

יום א' האחרון, ערב יומצמאות, בוקר ערב יומזיכרון היגעתי למרפאת חוץ בבית חולים אי שם בארץ

זו הייתה מרפאת פלסטיקה, חיכיתי לתור בהתרגשות זמן רב, מקודם נהגתי 'רק' להיפטר מנגעי שמש בפנים, סיוט בפני עצמו,

הפעם החלטתי ללכת לציבורי, כי -.3000 לחצ'קון כבר רוקן את קופתי כמעט, מה גם שהמקום הומלץ, והד"ר שקיבל אותי לביקורת הסתבר כלא פחות מאדם נפלא, הוא היצחיק אותי נורא ואפילו אמר לי שהנגעים האלה הם סגולה לאריכות ימים.

אחרי הכנות נפשיות היגעתי, כאמור מצויידת בטופס 17, כדי שיבוצע cut בזרועי, ו- paste אותו בנקודה מסויימת בשוק,

היגשתי הטפסים לפקידה והיא :

"טופס 17 שגוי את לא יכולה להתקבל...”

המשך בהמשך

עוף לא צייץ

שור לא געה

מנוע לא טירטר

רחש לא נשמע

עלה לא זע

דממה כבדה

רק הצופר זועק את זעקת הלב

הדוויה

שתי דקות

ולאחריהן

צעדים לאים

בראש מורכן

מכוניות מגששות

למצוא

את

דרכן

יום ב' 5/5/2012 11:00

  50+VIDEOSMix - חוה אלברשטיין - את תלכי בשדה

  50+VIDEOSMix - חוה אלברשטיין - את תלכי בשדהhttps://www.youtube.com/watch?v=MqBu-lEPKWg&list=RDlHMl5Cdfahs