אני מקפידה לפרסם בימי רביעי בטור האישי שלי כאן והתכוונתי לתהות מדוע האסון במירון גרם לי לעגמת נפש כה קשה שכמעט ואיני מצליחה להסיח את דעתי ממנה וככל שהימים עוברים העצב כן גובר ופתאום יש כבר דמעות
שהרי מה לי ולאוכלוסיה שחוותה את האסון, היא זרה לי, אין לי שום קשר לאוכלוסיה הזו ואפילו שניסיתי להידבר עם פרטים באוכלוסיה הנבדלת הזו לא צלח הדבר בידי
כשילדתי את ילדי בכל לידה הייתה מאושפזת לצידי יולדת חרדית, נוצרו בינינו קשרים חמים בזמן ההחלמה אבל לא מעבר לזה, כל אחת מאיתנו פנתה לדרכה, למשפחתה, לסביבת המגורים שלה והקשר נותק.
אני זוכרת את הפנים של שתי הנשים, הן לא משות מזכרוני. הן לא רוצות להיות מושפעות ממני מעבר לחוויות בית היולדות, אבל אני חשה שאני מפסידה כי עצם הניתוק מרחיק אותי מתורת ישראל שאני כמהה ולומדת בה כל השנים
אמנם יש לי הרבה כעס על האוכלוסיה המתבדלת הזו, אבל גם הרבה הבנה, רובם גדלו לתוכה ואינם מכירים דבר אחר, הם מאמינים בדרכם בכל עצמת נשמתם אבל אינני יכולה להבין את הקנאות שלהם לדרך החיים הזו שהם בוחרים להתנתק מעצמם ובשרם, מילדיהם עד כדי ניתוק אכזרי אם ייפתחו לדברים אחרים, ובדרך זו הם שובים את רוב צאצאיהם לא להעז ולפזול לעולם שמחוצה להם. טארה וסטאובר בסיפרה "משכילה" מיטיבה לתאר את הגעגועים למשפחה שהיא כל כך אוהבת אבל הרחיקה אותה והחרימה אותה
גם את ביטויי השנאה של האוכלוסיה המתבדלת הזו כלפי הציונות ודגל ישראל איני יכולה לסבול, אבל אני מבינה שהרוב שלהם דומם, שבוי בגלל החשש מניכור ההורים שמאיים עליהם אולי מכל איום אחר
כדי להבין את הנתק ואולי למצוא דרכי חיבור, לקחתי אפילו קורס לתולדות החסידות כי הקרע כל כך כואב לי, בקורס הסתבר לי לתדהמתי שלקבוצות חברה הזו לבד מהבדלים אידיאולוגיים בדרך עבודת האל יש שליטים, אדמו"רים, יש שם שושלות, ולחצרות הגדולים של האדמו"רים הגדולים באירופה של המאה התשע-עשרה היו ארמונות של ממש, ארמונות ממיסיהם או כמו שהם קוראים לזה תרומותיהם של פשוטי העם שבעצם 'החזיקו' את החצרות האלה, אני לא רואה הבדל גדול בין חצרות המלכים ושושלותיהם לבין חצרות האדמו"רים, חצרותיהם ושושלותיהם.
ועדיין, ליבי דואב, איני יכולה להיות שוות נפש, ואני לא מצליחה לחשוב "כאילו זה קרה בסין" ואם חלילה קרה דבר לעם אחר, לאומה אחרת - לא אחמול?
ועוד אני מתכוונת לכתוב הדברים דלעיל, אני קוראת בחדשות היום את דברי ירון לונדון שבדרך כלל אני אוהבת לשמוע את דיעותיו ונימוקיו המשכילים. הפעם אני לא מצליחה להבין את הצהרתו, אני מבינה שהוא לקח את הזמן לנסח את הדברים, על אחת כמה וכמה אם כתב אותם, אלה לא דברים ספונטניים של אדם שנתפס בכעסו, אני מוצאת בביטוי הזה חשיבה ילדותית דיכוטומית בשחור ולבן, כמו חבורת ילדים שמחרימה חבורה אחרת ומסוגלת להיות אדישה לאנושיותה ולאנושיותם של עצמם
