לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

B.logi


"אילו היו כל בני האדם נלחמים רק לפי השקפותיהם, לא הייתה מלחמה בעולם" מלחמה ושלום


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מאי 2022    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

5/2022

"מה?! אתה לא אוהב את בן גוריון?"


                                     או - בחרבה

 

     בשנים האחרונות אני חשה שהעם נחצה לשניים וביניהם חרבה ומשנה לשנה היא מתרחבת

 

     בילדותי הערצתי מ א ד את בן גוריון, אהבתי אותו ממש, את ה'לוק', את העמידה על הראש, את קולו את מבטאו, את חיתוך דיבורו, את הביטחון העצמי בדרכו, וזה הגביה את קומתו בעיני.

     יום אחד שמעתי שמתקרבות בחירות, שאימי מצביעה למפלגת מפא"י ואבי למפלגת חרות, הייתי המומה, שאלתי את אבי בתימהון "מה?! אתה לא אוהב את בן גוריון?" כאילו אי אפשר אחרת. את התשובה שלו אני עדיין נושאת בליבי תמונת חיוכו חרותה בזיכרוני.

     ככה גדלתי, אמא פועלים, אבא חירות,  חמישים שנה ככה, הם התווכחו לפעמים, כמובן, איך לא, גם בנוכחותי, אבל אף פעם לא בכעס, תמיד בכבוד, בהקשבה, בתשובות ענייניות, בהומור לפעמים עוקצני ואני הייתי צוחקת. אהבתי את ה'מריבות' שלהם, הן תמיד התנהלו ככה, אמנם לעיתים רחוקות, אבל תמיד בהומור עוקצני, אך לא פוגע. גדלתי בבית סובלני.

     בנעורי, בגיל המרדנות, כשהייתי מתרעמת על עוול כל שהוא, על התנהלות אבסורדית של שלטונות, מדינות, אנשים, חברים, חברות, תמיד שיקפו לי גם את הצד השני, אפילו אם הסכימו איתי, לימדו אותי פרק בסובלנות.

     ככה גדלתי, בבית-דמוקרטי-על-אמת, אף פעם לא חששתי להביע את דעתי שמא יפסלו אותה על הסף, מעולם לא אטמו את אזניהם, מעולם לא התעלמו, לא גיחכו כאילו 'מה מבינה הקטנה'

     התרגלתי, ובהמשך השנים תמיד חשתי ביטחון להביע את תהיותי ברבים,

      עד שרבין נרצח,

     מאז, למרות שהאידיאולוגיה שלי היא שיוויון, עבודה, וחופש הביטוי - הייתי אומרת משהו שמצדיק את החשיבה הבטחונית של הימין היו מתנפלים עלי.

     קרוב לרצח גם שאלו אותי אם אני שמחה שרבין נרצח הייתי המומה, שתקתי, ילדים החרימו את ביתה בת ה - 10 של חברתי בטיול שנתי שאלו את האם המלווה, למי תצביע והיא ענתה בתמימות שלנתניהו, הבנות התחילו להסתודד והתלחשש ואחר כך גם החרימו את הבת שלה. כל הבנות בכיתה. היא אמרה 'אין דבר אשחק כדורגל עם הבנים'. כעבור זמן מה החרם השתכח מליבן. אבל חרם - היה גם היה.

     בנוכחות מכר, משכיל, ניסיתי לומר משהו בנושא "השטחים", לא השלמתי משפט, הוא לא שמע מה יש לי לומק, קטע אותי בצעקה 'את רוצה שיהרגו חיילים?'

     מאז חששתי להביע דיעה או לדסקס על המצב הביטחוני ברבים, עם הורי כמובן כן יכולתי להוציא קיטור, גם בביתי הפרטי. עברו כמה שנים ורק ב- 2003. היה לי את האומץ לכתוב את ''כשאתם אומרים 'שלום' למה אתם מתכוונים" חשתי שאנשים בשלים לשמוע, ואז, חמש עשרה שנים אחרי כן, בערך, שוב חזר המצב החברתי הדיכוטומי הזה, אי אפשר לומר דבר שלא מתיישר עם "לך", ואם מנסים, כי מעניין, כי רוצה להבין, לדעת, להשתכנע בדרך מנתקים מגע בלי להתבייש אומרים לי, ואני מצטטת :"בלי אף חוות דעת"

או :" אני לא מסוגל/ת לקרוא פוסטים שלך כי אני מתעצבן/ת"

או "#אנחנו מדברים רק עם אנשים שמסכימים שצריך להחליף את השלטון"

     ובכן, יש אנשים, והם רבים מאד שלא מוכנים לשמוע דבר פרט למה שהם רוצים לשמוע. הם נשמעים כאילו הם כת סגורה אין יוצא ואין בא.

     זה מצב שאני לא יכולה לקבל, אני לא מבינה את ההתנהלות הזו, את אטימת האוזניים, את השנאה העוורת

     בפאנלים אפשר עוד לשמוע את שני צידי המתרס, אפילו שזה תמיד נגמר בצעקות, אבל זה לפחות קיים, במציאות היומיומית העם חצוי וביניהם חרבה, אנשים לא אומרים יותר את דעתם זה לזה, ידידים, רק אחרי גישושים רבים מעזים פתאום לומר לי את דעתם, רק כשהן בטוחים שלא אתנפל, אאשים, אתלהם ואשנא

      וזה עצוב, וזה מטריד, וזה מקומם וזה גם מסוכן


                       

נכתב על ידי , 19/5/2022 12:47  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



"לא צריך לספר מה אפשר לעשות ליהודים" אמא שלי


     זו התובנה שגדלתי עליה, ועל ההצלה על ידי הגיבורה שהחביאה אותם מתחת לאף של הגרמנים, שבמשך שלושה עשר חודשים דאגה לצרכיהם, ושמרה מפני סריקות, סיכנה גם את עצמה, מחופשת לגויה. גם להם נודע רק בסוף המלחמה, כששוחררו על ידי הרוסים, שהיא יהודיה.

 

     גדלתי גם על הידיעה שבזכות הדודים, האחים של אבי שעלו לארץ בשנות השלושים, יש בית להגיע אליו, מדינה ליהודים

 

     גם על הסיפורים על אחות סבתי , יפה טפר שמה, שעלתה לארץ בשנת אלף תשע מאות, "הלכה על חמור לצפת" כמו שהיו נוהגים לספר בשרשרת הדורות שלנו, בת 18 עשתה "מלחמת השפות" בצפת, כנגד כל הסיכויים, מול חרדי צפת. לפני כן היא הייתה נציגה בקונגרס היהודי הציוני ה-28.

 

     גדלתי על הסיפורים של הנוער ציוני בבוליחוב, 'ביתר', ההורים עוד היו חבושי שטריימל אבל הצעירים הלכו לתנועות הנוער הציוניות. רבים הגשימו, עזבו משפחות למען עתיד טוב יותר, האמינו בהקמת מדינה ליהודים. במעגלי הורה היו מלווים לרכבת את העולים לישראל

 

     אני חושבת שהאימרה של אימי זו שבכותרת, הייתה נבונה, וכל חיי גדלתי על גאווה ותקומה

 

     כשביתי עשתה את עבודת השורשים שלה, קלסר עב כרס שנדד אחר כך בין כל חברי המשפחה, בני דודים ודודים מדרגה שניה, קראתי את הספר על העיירה, שעד אז רק געגועים שמעתי אליה, אז נחשפתי לזוועות שאימי חסכה ממני ומאחי.

 

     יום אחד סניו אביונה, בן דוד מדרגה שניה, ממקימי הסמינר #משואה בתל יצחק, סיפר לי שאימי ראתה מחבואם את בית הוריה עולה בלהבות

 

     כל היחס שלי אליה השתנה, הייתי כבר אם לילדים, לא כעסתי עליה יותר על כך שהייתה עצבנית

 

    בשנת 2005 יצא הספר #האבודים מאת פרופ דניאל מנדלסון צאצא ליהודי בוליחוב, הוא עקב צעד אחרי צעד אחרי הסיפור של משפחתו, כל כך התגאיתי, בכל זאת, כתב של הניויורק טיימס, הוא טייל בארץ ובאוסטרליה ובאירופה ואסף עדויות לספר עדות שנכתב ברוב כישרון גם כסיפורת עם הרמזים לתרבות ישראל ולמקרא. כשהספר יצא בעברית קראתי את העדויות המחרידות ביותר שאי אפשר אפילו להעלות על הדעת

 

     אך נאמנה לאימרה של אימי עדיין חסכתי מכל מי שאני מכירה את סיפורי הזוועה, ומהיקרים לי אחי ילדי ואחייני, גם מבני דודי

 

     ביום השואה הזה אחי גילה את הנסתר. הוא כבר ילד גדול, גם קוראי, אז חשתי שאולי צריך לספר, הורי נקברו עם הסיפור, אבי היה אומר שכן צריך לספר אבל לבוליחוב הם סירבו לנסוע כשאפשר היה.

 

    בפוסט יום השואה בפייסבוק השנה, שיתפתי את האמת העירומה והמכוערת של האדם במלחמה, לא כתבתי את זה בעצמי, זה בלתי אפשרי. העתקתי מויקיפדיה. לא רציתי שהסיפור ייקבר, ילדי למזלי לא עוקבים אחרי ההגיגים שלי בפייסבוק אז הם עדיין לא יודעים. אני לא רוצה להיות השליח ולא רוצה להיות המדכאה שלהם, הם כ- ל כ-ך אהבו את הורי.

 

     אני לא זכיתי לסבא וסבתא. נדבקה בי אימרה של אישה יקרה, נאנחים וממשיכים הלאה (ביידיש זה נשמע כל כך הרבה יותר טוב) אני ממשיכה הלאה, נולדתי וגדלתי חסינה,

 

     במחשבה שניה אולי רציתי שכן יכירו את הסיפור הקשה, ועכשיו, כשמלחמה באירופה, שידע מי שצריך לדעת את המחיר של מלחמה באשר היא, שידע כל אדם איזה דברים אפלים מעוררת המלחמה.

 

    עדויות מחרידות כאלה ממלחמת העולם השניה נכתבו גם בספרה #'אלה_תולדות' של אלזה מורנטה האחת והיחידה ובסיפרה של מיכל שלו #ימים_בסערה שם למדתי על אנשים שבמלוא אכזריותו המחרידה עשו אותם דברים מחרידים גם ף ללא יהודים באירופה

 

     אבל אימי לא ידעה זאת אז, הספרים של מורנטה ושלו חדשים יחסית, והם נעשו אחרי מחקר קפדני.

 

     אז אולי אבי כן צדק, וכן צריך לספר? מה שבטוח הוא שעל ילדים וצעירים שעתידם לפניהם לא טוב להעמיס יותר ממה שהם יכולים לעכל

 

     הזוועה יכולה לחכות

 

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%95%D7%9C%D7%97%D7%95%D7%91

 

נכתב על ידי , 1/5/2022 14:20  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





Avatarכינוי: 

בת: 14

Google:  http://israblog.co.il/690765

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , פילוסופיית חיים , האופטימיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאוגניה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אוגניה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)