את הדברים הבאים כתבתי היום כתגובה לפוסט "ולדימיר ולדימירוביץ' לך הביתה!" של אבו אלמוג:
"...אינני מכוונת אליך, אבל כשקוראים לאנסטסיה מיכאלי בכינויים כמו 'מטומטמת', 'דפוקה' וכאלה ואפילו כותבים אותם אחרי שיקול דעת (מסוים), זה לא פחות גרוע מבחינתי מהביטויים והדיעות הפסבדו מדעיות שהיא השמיעה לאחרונה. ההתלהמות שלה גורמת לאנשים מסויימים להוציא ולפרוק את האגרסיות שלהם ולחמם עוד יותר את האוירע. אם היו עונים לה בתרבותיות כמוך, הדברים לא היו מקצינים עוד יותר והיא הייתה מתביישת בסופו של דבר. אבל כשקוראים לה בשמות אלימים, מכניסים אותה (בכוונה לדעתי) לעמדת התגוננות, המלחמות עלולות להתכער עוד,
עצם העניין הראשוני אליו התכנסנו נשכח, הקרב עלול להחמיר להלהיט ולהסלים עד שימוש בנשקים פחות ופחות ורבאליים, ויותר ויותר מוחשיים".
הדברים מחזקים את הפוסט הזה , שכתבתי כתגובה להתבטאות בוטה של מנחם בן בבחינת נאה דורש נאה מקיים.והשמעתם, כאשר חשים צודקים, כאשר רוצים להביע התנגדות, תמיד תמצא מישהו שיאמר את דבריו בכעס, יתנפל בבוטות על 'עובר העבירה' לכאורה, תמצא אותם צועקים על מעשנים, על מטיילים עם הולכים על ארבע, על צעירים שלא נותנים את מקומם למבוגר וכולי.
אנקדוטה מהבוקר - טיילתי עם הכלבלב של ביתי, הכי בעולם, מסוג קינג צ'ארלס קווליר כזה טוב, נשמה מבין, אף פעם לא כועס או מתלונן, אך יודע לבקש. טיילנו ומצאנו את עצמנו בחצר יבשה מאחורי בנין, לפתע אני שומעת קול אישה בריטון נובח לעברי:
" גברת !!!
מה את חושבת !!!
פה לא מח_ _ נים !!!"
והיא הולכת אחרינו:
"והיא אפילו לא עונה לי !!!”
הכלב אפילו לא התייחס
גם אני לא.
אני מנסה לתאר לעצמי:
מה הייתי אומרת למישהו שהולך עם כלב ברחוב ומשהו בהתנהלות היה מפריע לי
מה הייתי עושה באוטובוס והייתי רואה אדם הזקוק למקום ישיבה וצעירים היו ממשיכים לשבת כאילו כלום
איך הייתי פונה לאדם שמעשן לידי בתחנת אוטובוס?
הנייד של מישהו מצלצל מאחורי ואנחנו בסרט
מישהו מלחשש מאחורי באמצע הצגה
רוכב אופנים גח מאחורי ומפתיע אותי, ואנחנו בכלל על הצדרכה, ועל המדרכה ממול יש שביל לאופניים
ומה הייתי עושה בסיטואציה הכי נפוצה (נפיצה?) אצלינו:
בוגרת ביה"ס לרפואה בתל אביב מומחית ברפואת משפחה מטעם אוניברסיטת בן גוריון בנגב מחברת הספר "מסע אל ממלכות פנימיות" מדריכה בעמותת שמחת הלב של הליצנים רפואיים מנחה קבוצות של חשיבה הכרתית (החומר של ימימה) מרצה בנושאי הומור ובריאות אופטימית. מפתחת שיטת סינפסות לבריאות אופטימית.
אני נשואה לדני, חבר נעוריי, ואמא לעמי ומיה המהווים עבורי מקור השראה ושמחה. אני גרה על גבעה יפהפייה בשם תמרת שבעמק יזרעאל.
הייתי רופאת משפחה במשך כחמש עשרה שנה. לפני שבע שנים עזבתי את עבודתי במרפאה כדי לנסות למצוא דרכים שיובילו לריפוי אמיתי ומלא. ריפוי כזה שממלא אותנו בשמחת חיים פשוטה, שמחה מעצם הקיום. ושמחת חיים, לא מלמדים באוניברסיטה. חיפשתי איפה כן וזה הוביל אותי לקרוא מאות ספרים בנושא, ללמוד בעשרות קורסים (רפואה סינית לרופאים, קינסיולוגיה, אינטליגנציה רגשית, קבלה, ג'ין שין ג'יוטסו, מדיטציה טרנסנדנטלית, הנחיית קבוצות) ולהשתתף בסדנאות שונות ומשונות (רייקי, אנרגיה אוניברסאלית, פתיחה בקלפי טארוט, תקשור, איי אם, מסטרי, מספרי סיפורים, דרמה, קרמיקה ועוד כאלה שלא נעים להזכיר....). התנסיתי מספר שנים בקבוצות 12 הצעדים לגמילה מהתמכרויות (ראו סיפור אישי) ובשנים האחרונות אני מרצה על כוחו המרפא של ההומור ועל בריאות אופטימית, לומדת ומלמדת את החומר של ימימה – חשיבה הכרתית.
הגעתי להבנה שכל הדרכים מובילות אל עצמנו – חזרה פנימה אל עוצמתנו האישית וכוחות הריפוי שבנו. את "סינפסות" הקמתי עם חברתי הטובה מימי האוניברסיטה, על מנת להעביר את מה שלמדנו שתינו, כל אחת בדרכה. אם תרצו, מדובר ברפואת הרגשות שהתרופות שלה אופטימיות, ותופעות הלוואי - שמחת חיים ושלווה נפשית.
בנושא: שינוי, ריפוי ושחרור מאכילה רגשית
מאת: ד"ר דינה אייזן (M.D.), רופאת משפחה
תקציר הרצאה ד"ר דינה אייזן, רופאת משפחה בהכשרתה וסטנדאפיסטית מוכשרת בהווייתה, מתארת לנו בדרך הומוריסטית ומשעשעת את הסיבות לאכילה רגשית וכיצד להתגבר עליה. בהרצאה נדבר על הרגשות המנהלים אותנו וכיצד ניתן לבחור רק את אלה המיטיבים עם חיינו. נדבר על אמת, קבלה עצמית ושמחת חיים שהן התרופות האמיתיות לריפוי עמוק ויציב. בהרצאה גם נלמד כיצד לחבב את עצמנו באופן שלם ובלתי מותנה כך שלא נצטרך לחפש משהו מתוק להקל על הלב המר.
לצפיה בסרטון של ד"ר דינה אייזן מהרצאתה בנושא בריאות ושמחת חיים:
את לאה גורא היכרתי בקורס כתיבה של הסופר אמנון ז'קונט, אבל רק שנה מאז החל הקורס- ראיתי אותה באמת. לא ראיתי אותה כיאולי הייתה אז באחד השלבים היותר קשים בחייה המפליאים.ראיתי אישה לבושה סתמית,לבושה כאילו 'רק אל תסתכלו עלי'... אל תראו אותי' ולולא אמנון חילק את צילומיה כתרגיל כתיבה, ולולא התרשמתי מהצילומים שחדרו ליבי ( הָאַרְמוֹן ) ולולא התעניינתי וביקשתי לדעת מי זו הצלמת? לא הייתי מכירה אותה עד היום.
כעבור 3 שנים פתחתי הבלוג, פרסמתי הסיפור והייתי צריכה את אישורה של לאה להשתמש בצילום שלה, לא זכרתי אפילו איך נראתה,גם את שמה לא זכרתי, נעזרתי באמנון ז'קונט ובחברים לשעבר מהקורס - וכשמצאתי את כתובת המייל שלה - קיבלתי את אישורה לפירסום התמונה. כך התיידדנו.
יום אחד התקשרה אלי לאה וביקשה שניפגש, כמובן שציפיתי לפגוש את האדם האפרורי שזכרתי, אך ראה זה פלא, נכנסה אישה מרשימה לבושה במיטב באופנה. זוהרת!
במהלך הפגישה היא סיפרה לי את סוד השינוי הגדול שחל בה, ו...היגישה לי כתב יד. כל כך התרשמתי מהסיפור, כל כך רציתי לדעת "איך?" עד שהתנדבתי בו במקום לערכו עריכה ראשונית*. רציתי ללמוד ולרדת לעומקם של דברים.
היום, לפני שנתיים ושלושה שבועות בתאריך 16.5.10 נולד הבלוג שלי. בשנה שעברה חלף לו התאריך מבלי שאשגיח, חשבתי לעצמי - לא נורא, אחגוג בשנה הבאה.אבל גם השנה פיספסתי,אז החלטתי לחגוג היום, שלושה שבועות אחרי כי היום נזכרתי, כי יש גם היום 6 בתאריך וכי היום הוא חג הספר וכי יש תאריך יפה יותר לאוהבת ספר שכמוני?
הקדשתי רשימות לספרים שאהבתי, לסרטים ולמוסיקה שיש לה מקום מכובד בחיי ולדברים הרגיזו אותי -מצאתי במה. זכיתי אפילו להתבטא ספרותית.
המתנה הגדולה ביותר לה זכיתי הם חברי, הוירטואלים אמנם, אך חברות זו עמוקה ומשמעותית עבורי יותר מכל מפגש חברתי. קיבלתי הד, עידוד וכשהיה צורך היה גם להשתתפות בשמחות.
את שמותיהם של החברים החדשים שלי החלטתי שלא לציין כאןמכיון שאני חוששת לשכוח להזכיר מישהו מכיוון שרובם מצויינים אצלי בהפניות ובקטעי התגובה שלי לרשימות שלהם שהיוו השראה עבוריוגם שם הוספתי הפניות. גם בתגובות למכביר שיש כאן, אפשר למצוא חברים רבים.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
.jpg)
