מידי פעם הייתי מציצה לפרק של סידרת בית חולים כלשהי אבל לא מצאתי פרק שהצליח לרתק אותי עד סופו. היה פרק אחד של ''האוס" שצפיתי בשלמותו אבל הסוף היה כל כך צפוי שלא השאיר לי טעם של עוד, אפילו שאת יו לורי אני מעריצה כסופר, הדמות שהוא מציג דל-ממדית מידי היא לטעמי
בשיטוטי בים הדלוח שמציעה הטלוויזיה, (עוד לא התייאשתי, אני יודעת שאמצא מקוריות) מצאתי כתובית מבטיחה - ראש מחלקה מבריק של מחלקה בבית חולים, עקב איזה מאורע שחוט-המתח משתרג סביב העלילה שלה, מאבד את הזיכרון של 12 שנים האחרנות מחייו וחוזר לשנת 2008
ובכן לא התאכזבתי, העלילה לא מעליבה אינטליגנציה, הדילמות מרתקות ממש, ומה עוד שגם אני חשה לפעמים שאני שייכת לשנת 2008, שרק עשיתי קפיצה בזמן ועוד מעט אחזור לקצב הרגיל של ההתפתחות האנושית ולא אצטרך להסתגל כל יום וכל רגע לחידוש במהלך חיי.
הסידרה "דוק" מאפשרת לי להתמודד עם ולעכל את התחושות של הזמן המתעתע היות ואני מלווה את התהליך העובר על הרופא בסיפור.
עכשיו הוא לא יכול לנהל את המחלקה, הוא כבר לא ד"ר כי הוא זוכר 'רק' כל מה שידע עד 2008 שזה המון, אז הוא נשאר במחלקה כ'דוק' כי הוא עדיין מצליח לסייע בריפוי בצורה מבריקה - אבל הוא לא יודע מה זה טלפון נייד ולא בקי בכל האפשרויות שהוא מציע וגם את אלה שמציע העולם החדש, גם בעולם הרפואה. הוא עדיין צמוד לנייר.
מהבחינה האנושית הסיפור מכמיר לב כל כך שהרי הוא עדיין מאוהב באישתו אבל הם בעצם גרושים, והוא לא מסוגל לקבל את המציאות הזו, וביתו שהוא מכיר אותה כילדה - היא בוגרת עכשיו, עצמאית גרה בדירה משל עצמה, סטודנטית לרפואה
בנוסף מציעים לנו עוד דילמה ועניין כי לפני שאיבד את זיכרונו הוא היה במערכת יחסים. אבל הפסיכלוג עדיין לא מאפשר לספר לו על מערכת היחסים הזו וליבנו יוצא גם לייסוריה של בת הזוג והיא אפילו עובדת בצמוד אליו
סגנו וחברו הותיק של 'דוק' קיבל את ניהול המחלקה המקומו, אבל מכיוון שהוא זה שאשם במה שקרה , הוא מאד מקווה שזיכרונו של הקולגה שלו לא יחזור אליו. אבל את זה רק אנחנו יודעים
המשחק מצויין, הסיפורים הרפואיים מעניינים ואנושיים, והשפה - איטלקית.
ראיתי כבר שלושה פרקים מלאים ואני בהחלט מצפה לבאים.
כל פרק משודר אחת לשבוע בהוט בימי שני ויש שידורים חוזרים
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
