בביקורי האחרון ספריה הספר קרץ אלי, לקחתי אותו לידי, הוא היה מוכר, קראתי בגב העטיפה, הסיפור היה מוכר אבל לא הייתי בטוחה. רק לקראת סופו זכרתי שזה הספר שקראתי לפני כעשר שנים, שהשאלתי אותו לחברה - שתינו התמודדנו אז עם אבות חולים. הספר טרם חזר אלי, אבל לא שכחתי אותו. הפרטים התאדו ולפעמים רציתי להמליץ עליו לאנשים תקועים בין הדורות. כאלה שנותנים מכוחם ואין ממלא, אבל גם את שמו שכחתי. ועכשיו חשבתי הנה עוד ספר על אותו הנושא. שאלתי אותו.

נהניתי מהקריאה כאילו קראתי אותו בפעם הראשונה. אפילו לקראת הסוף כשהוא החל להיות מוכר. בקריאה השנייה הזו נגעה לליבי וצרבה בי סצנה אחת מתוכו:  

 חמוטל, שאימה הייתה קרה אליה תמיד, נישאה וילדה והייתה נוהגת לעיתים נדירות לבקר את אימה בבית האבות אבל עכשיו כשהיא סיעודית, וכבר אינה מזהה את סביבתה החלה חמוטל לבקרה מידי יום ואף פעמיים ביום. בעלה ארנון והילדות היפסיקו ללוותה לביקורים כי בפעם האחרונה שהיו שם קראה האם לחתנה גנב, הנכדה מיכל פרצה בבכי ומאז גם הבכורה, הילה, התרחקה מהאם חמוטל. ארנון 'ויתר על העונג' של הביקורים. לחמוטל נותרו רק העבודה ואמא שכבר אינה מזהה את בתה.

פעם, כשחמוטל באה אל אימה שוב לבדה ובמקרה היה על פרק ידה הצמיד שלא אהבה: זהב עטור אבני אילת בצבע טורקיז. אבל מכיון שהיה מתנת יום הולדת מארנון ובנותיה ליום הולדתה התפעלה ממנו וענדה אותו.

הצמיד ניצנץ לאם שהחלה לזעוק:

'גנבה'!

'גנבת לי את הצמיד!'

חמוטל הסירה את הצמיד, ענדה אותו לפרק ידה של אימה ואמרה לה: 'הנה הוא שלך עכשיו'.

ואני תוהה, מדוע בחר ארנון להיעלב, מדוע לא מצא בתוכו את החמלה לאישתו שהתמסרה לאימה, מדוע הבנות חברו לאב, ואיך במחווה מבינה מכילה ונוגעת ללב ידעה חמוטל להסיר את הצמיד ולענוד אותו לאימה שאך זה קראה לה גנבת

סביון ליברכט

יצא לאור ע"י הוצאת כתר, מכיל 224 עמודים, 

חֲזֹר,

כְּשֶׁהַשֶּׁמֶשׁ בּוֹהֶקֶת שִׁבְעָתַיִם

נפרדתי ממנה.

בְּאַמְתַּחְתִי אֲרוּזות תִּקְווֹת שֶׁהַחֲלָפָתִי עימה

בזרזיפי הַבֹּקֶר שֶׁהִשְׁאַרְתִּי לָהּ

שֶׁיַּשְׁמרו על פָּנֶיהָ סמוקות וּמְחַיְּכוֹת

כְּאִלּוּ נֶעֶצְרָה שקיעתה

לִפְחֹת

עַד לְבִקּוּר הַבָּא...

כְּבָר מִתְגַּעְגַּעַת...

זמן בין התפרים מריה דואניס

יצא לאור ע"י הוצאת מודן, בשנת 2012, ספרות » ספרות מתורגמת

כשהמליצו לי על הספר לקחתי אותו לידי וקראתי בעטיפה האחורית שלו, שם מסופר שהוא עוסק במרוקו הספרדית בזמן מלחמת העולם השניה. מיד עלו בעיני תמונות של אינגריד ברגמן כפי שזכרתי אותה מהסרט קזבלנקה – מחוייטת, עינייה מצועפות, אפופת עשן סיגריות ו... בשחור לבן. יצא לי גם להכיר ישראלים משם, מטנג'יר, מסאוטה, הם נולדו במרוקו למשפחות יוצאי ספרד. הסתקרנתי כהוגן – ולא התאכזבתי.

זכיתי להכיר את הניחוחות של העיר הרב לאומית טטואן, עיר שבה התרכזו לאומים שונים וחיו בה בהרמוניה, ואת האיש בייגבאדר שהיה אז המושל הספרדי שלה מושל נערץ, אינטליגנטי ורב קסם, שאהב כל כך את המקום אבל כשפרנקו וגיסו עלו לשלטון והגרמנים החלו להופיע ולהציף את המקום הוא נאלץ לעזוב, אמנם הפך לשר במדינת האם ספרד אבל שר לא מובן ומכיוון שנשאר אדם פיוטי נאמן להשקפת עולמו (יחד עם זאת מעשי ומדויק) הוא לא התאים לאידאולוגיה השלטונית, והודח בטריקים שלטוניים.

אמנם לספר גיבורה שסביבה נשזרת עלילה, אבל לטעמי הגיבור של הספר הוא בעצם הקולונל בייגבאדר הססגוני והעיר טטואן המזוהה איתו.

העלילות של הגיבורה מרתקות. שמה סירה, ואנחנו מכירים אותה מילדותה במדריד כעוזרת שוליה בסלון בה עבדה אימא שלה. העלילה סבוכה ומעניינת, מנערה תמימה שהמעברים היומיים בין שכונת העוני שלה לסלון המהודר של האצולה הספרדית היו טבעיים עבורה, התגלגלה לטטואן, נותרה שם בת 17 חבולה וחסרת כל, מתאוששת, לומדה על בשרה את החיים תוך כדי ניסוי וטעייה, לא מלומדת ולא משכילה אך בעלת אינטליגנציה טבעית, אנחנו מלווים אותה ולומדים איתה. גם על התרבות. אנחנו מלווים אותה כשהיא זוכה להביא את אימה התקועה בספרד במלחמת האזרחים האכזרית.

מרגע שנכנסים הגרמנים לתמונה החלו חיים חשאיים של לאומים שונים שעשו ככל יכולתם, הסתכנו כדי לנסות לשמור על העולם כפי שהיה. עלילות הריגול סבוכות, באמצעים המוגבלים של אז. מה שהכניס עבורי צבע נוסף לתמונה – אז ראיתי בעיני רוחי את הדמויות מסתבכות ומסבכות בנוסח 'אלו אלו'.

הספר הוא מסמך היסטורי מפורט על החיים כפי שהתנהלו בקולוניות הספרדיות, שמות המנהיגים המתוארים שם אוטנטיים. זהו מחקר של ד"ר להיסטוריה, הסופרת בחרה לספר הכל סביב דמויות פיקטיביות אבל ברור ש ה כ ל   ק ר ה. היא נברה במסמכים ועשתה עבודת מחקר משובחת.

בנוסף, יש גם תיאור אופנתי מדויק של המתהדרים, של החיים בבועה, של האצולה המשתנה, על רקע עולם מתפרק.

טטואן

בייגבדר משמאל, מימין - סוראנו סונייר (גיסיסימו) גיסו השנוא של פרנקו 

Juan Luis Beigbeder por entonces coronel del ejército nacional y alto comisario de España en Marruecos agasajando a Serrano Suñer con una comida moruna en la visita de éste al Protectorado en el verano de 1938. Controvertido, culto y políglota, fascinado por la cultura árabe, carismático, gran mujeriego y eterno conspirador, Beigbeder se perfila como el principal personaje histórico de la novela: un hombre de vida turbulenta, lleno de luces y sombras, caído en el olvido a pesar de haber jugado un papel crucial en un tiempo convulso.

כשקוראים את ההיסטוריה של לנינגרד, היום סנט-פטרסבורג, נזכרים כיצד הגרמנים טבעו שם בשלג מה שגרם לתחילת תבוסתם ולמפלתם הסופית. גנרל חורף.חג שמח.

אבל מסתבר שהסיפור ההיסטורי העובדתי סטרילי מידי. אני קוראת עכשיו את קורות תושבי לנינגרד מידי יום, החל מתחילת המצור הגרמני שהחל בתקופת סוף האביב, שלהי הימים הלבנים שם. הקצבות המזון החלו, האגירה החלה גרמנים מתקרבים ללנינגרד, מצור, רעב.

נשים וילדים חיפשו מזון בשדות. תפוחי אדמה. המטוסים הגרמנים קטלו בהם בפצצות רסס.

גברים ונערים נטבחו בשדה הקרב נשבעים להילחם בטנקים ברימונים, אגרופים, אבנים, מה שבא ליד.

בהתהדק המצור, אזל מלאי המזון, נשים וילדים בלנינגרד קיבלו הקצבות ללחם, היגעתי בקריאה לקטע בו ההקצבה היא 150 גרם לחם ליום לאדם. בתחילה המצור הם אכלו משהו בבוקר, וחשבו על מה יאכלו בצהרים, טעמו מעט שיבולת שועל, וחשבו על מעט הקמח המרובב במים שתהיה מנתם בערב. בתחילה הם עדיין חשו ברעב. אחכ נעשו אדישים, הן עבדו בשרות הצבא, טעמו מעט מים חמים ותפוח אדמה צף, חזרו לביתן, והיו מוצאות שמזווי המזון חסרים במעט שהיה. הן התגנבו ולקחו כשאחיותיהן, אימותיהן לא ראו. גנבו אוכל זו מזו.

הן פסקו לחוש ברעב. כרסן ורגליהן תפחו וחזן, שדיהן נעלמו. כבר לא היה להן די כוח לרוץ למקלטים בזמן הפגזות. מידי יום הן הלכו שעות הרגיעה בין הפגזות הרסס של המטוסים הגרמניים - נופלים מרעב. מתים תוך כדי הליכה. נערים טרופי מבט היכו נערות שזה עתה קיבלו את קיצבת המאתיים חמישים גרם לחם וטרפו אותם מול עיניהם. החורף גבר 5-20 מעלות מתחת לאפס. חשמל לא היה, המים לא טיפסו בצינורות לקומות גבוהות יותר. טטיאנה ירדה עם דלי לקומה ראשונה לאסוף מים, כשעלתה במדרגות ומעדה זלגו מים למדרגות והטיפות קפאו מיד. שכנה החליקה על הקרח במדרגות שברה את האגן וקפאה למוות.

הגרמנים הצניחו לנשים פליירים ברוסית, במילות כיבוש אומרים להן ללבוש לבן כדי שייראו, לא ירוססו בכדורים. יינצלו. אבל מישהו שמע שגם בלוגה היה כך ונשים לבשו לבן, ונראו טוב יותר כמטרות ורוססו.

טרם תיארתי ספר שאני קוראת כשאני עדיין בעמודי האמצע. אבל הזעזוע טרם את שלו. ידעתי שגרמנים טבחו ביהודים בגלל יהדותם, לא הבנתי את הרוע הסיסתמטי הזה, אבל ידעתי שהגרמנים שונאים יהודים, מאשימים אותם בשלל נגעים ותכונות ולכן...

והם הוכרזו כפושעי מלחמה נרדפים. כל אחד ואחד. מילוי פקודה לא נחשב כתירוץ. עכשיו אני קוראת הדברים שתיארתי למעלה, ומבינה פחות ופחות, את הרוע והרצח הסיסתמטי של נשים וילדים רעבים והכל לשם כיבוש בלבד. אני כותבת את הדברים מתוך הלם וזעזוע, מקווה שהטייסים הגרמנים, או מי שנשאר מהם עדיין נרדפים.

ואין נחמה.

ואין ואין ואין מפלט חושות ההלם.

הספר מומלץ לקריאה, חוט של סיפור רומנטי, אמנם לא לגמרי לטעמי אבל כזה שיוצר את אפקט המתח והבנת התנהלות האנשים, שזור בספר. תיאורים מביני נפש אדם, ודיאלוגים משובחים.

ויש גם סרט, מסתבר שנזכרתי מעט מאוחר לפתוח את הספר שחיכה אצלי בתור, אבל אינני יודעת אם עלי להצטער על כך. יש בשורות שיכולות להמתין.

הטריילר לסרט נראה לי סכאריני, אבל לנינגרד, סנטפטרסבורג היא פנינה. אז אולי אצפה בכל זאת. ג'וד לאו משחק שם. וג'וד לאו אצלי זה must

The Bronze Horseman - Paullina Simons

היא עפה

פרשה כנפים

היא עפה

למעלה למעלה

רוח מסביב לנוצותיה

גם אותי מלטפת רוח

גם אני

קופץ

הנה אני מתרומם

פורש כנפים

לעוף

לאור

לחום

למים

לשמים

I AM A CHILD סטיב הנקס  an innocent view

http://www.baba-mail.co.il/content.aspx?emailid=6269