B.logi

     מאמרי היום מדברים בסגנון של חורבן הבית, מביאים דוגמאות של פירוק התרבות היהודית הישנה בגלל מחלוקות פנימיות, ונותנים תחושה שהמחלוקות הפנימיות של היום עלולות להביא לחורבן נוסף

      מצד שני היו שאמרו שמאז חורבן הבית הנבואה ניתנה לשוטים, ומדוע? כי אולי כל מחלוקת שמחרידה  אותנו מפני הסוף - בא עניין השוטים לצנן קצת את תחושת נבואת החורבן העומד בפתח?

     ואל נשכח את הקעקוע הנפשי שעשתה לנו השואה והפוגרומים לפניה, שגורמת לכל מחלוקת להזכיר לנו את החורבן - שהביא לגלות - שגרמה לשואה - שמוכרחים לשמור על הארץ אבל אם יהיו מחלוקות יהיה שוב חורבן - ושוב שואה וחוזר חלילה תסריט שחוזר על עצמו בלופ דאכלא לגדיא ד... לשונרא

     הייתי רוצה לראות הפעם ניסיון של ניתוח ההתפרצויות האחרונות ללא המונחים הסופניים האלה של חורבן. אני חוששת לאפקט של הנבואה המגשימה את עצמה, ושמרוב חרדות מאסון ודיבורים על אסון שחלילה יקרה אם לא נעשה כך או לא נאמר כך נביא על עצמנו אסון נוסף.

     בשנת 1995 אכן קרה אסון נוסף,  ראש ממשלה נרצח על רקע מבול נבואות חורבן, הרצח החמיר את המחלוקות וגרם לשסע עמוק עוד יותר, ומאז ועד היום 25 שנים אחרי, עדיין מואשם חלק מהעם הזה ברצח הזה, רק כי בחר לחסל את הסכם אוסלו, והחלק השני  של העם שונא את המאשימים שבסך הכל הביעו דיעה דימוקרטית

      היום, לצד המאמרים על מחלוקות שגרמו לקטסטרופה של חורבן הבית, אפשר למצוא כותרות כמו "רצח ראש ממשלה אינו תרחיש דימיוני" מילים כאלה רק מלבות אש ומוסיפות שמן למדורה הבוערת ממילא

     מותר לאנשים למחות, להפגין, להביע אי שביעות רצון, אבל מכאן ועד קריאה לכל הפגנה כחורבן בית, לסוף הציונות, רצח ממשמש ובא המרחק רב והקריאות לא יועילו. ביטויי הקטסטרופה הבאה עלינו לרעתנו אינם במקומה, הם מתאימים לסרטי מדע בדיוני שתפקידם לשקף לנו את החרדות המובנות בנו  ושהמציאות מחוץ לאולם הקולנוע מראה אחרת. לצאת מתוך סרט מדע בדיוני זה כמו להתעורר מחלום רע. כמו להתעורר מסיוט.

     אני מתנגדת לכל נביאי הזעם שמחוברים לתסריט החרדתי, ומקווה שלא כל ניתוח של מחאה והפגנה יתפרשו כקטסטרופה, אלא כמכשול שיש להתגבר עליו, כן להפיק לקחים מהעבר להבין שלמשבר יהיה מחיר, לקוות שלא יהיה כבד מידי, ולחשוב על פתרון

     לא יזיק לנסות להנמיך קצת את גובה הלהבות

במשך הזמן הקצר של מה שאנו קוראים שנים של קידמה התגעגענו בסתר לבנו לחיים הפשוטים, ל'חטיפים' שהיו בעצם פיצוחים בנייר עיתון מגולגל, למשחקים באבנים, ברחוב הנקי מזיהום ומסכנת דריסה, ולאוכל הלא מתועש,

     ועכשיו, כשהמציאות מחזירה אותנו לרדיוס של מאה מטר, או נאמר במזג אויר נוח לרדיוס של קילומטר וחצי, אנחנו אמורים לחזור לימי הגעגוע ומסתבר שזה לא כל כך פשוט.

     את שד הפנאי והפינוק צריך להחזיר לבקבוק, לייצר חיי חברה במקום חיפוש בידור המוני, לבשל בעצמנו, במקום להתקבץ באולמות האוכל, לצאת עם הילדים לטבע במקום לרעוש בשדות הפלסטיק המיועדים להם בקניונים הסגורים.

      ובמקום לנשום אויר משותף ולא טרי במעגל הסגור אנחנו נאלצים לגלות את הטבע מסביב לבית, ולגלות שיש דבר כזה, רק להוריד המבט בצניעות ולגלות.

     הרחובות מתמלאים אט בשמחת ילדים המשוטטים בהם בין חנויות המציעות עוד מאותו הדבר, קנה במעט שקלים וזרוק תוך חמש דקות משיעמום - קנה מחדש וחוזר חלילה, יחפשו ילדים והורים טבע, לא עשוי מפלסטיק בגנים הציבוריים שנראים לאחרונה כמו תעסוקה לסתימת פיות משועממים, יכינו יחד ארוחות, יבנו ויצרו במקום לנוון את הגוף על הספה מול הטלויזיה עד שהארוחה תצלצל בדלת

     כשילדי היו קטנים היינו על קו התפר, אז התחילו למשל, לחגוג ימי הולדת בעזרת מפעילים מבחוץ, לכבדם באוכל תעשייתי מוזמן מבחוץ, ובעוגות קנויות. אני אז עדיין התעקשתי לאפות יחד איתם, לחגוג ימי הולדת מתוצרת עצמית, אבל עכשיו התפתח דור שהכל בא לו מן המוכן, ילדים לא יודעים מניין בא הכסף, תרנגולת ודג הם ציור בספר או פאזל, יותר קל לקנות אוכל מן המוכן והם אפילו אינם יודעים ממה מורכבת עוגה. צר לי על הדור החמוד הזה שגדל לתוך פינוק ריק ללא ערכים, בתי הספר כבר לא מציעים שיעורי העשרה, הם ממלאים את הפנאי בחוגים רחוקים מהבית

      ואני מנסה לחשוב איך אפשר להחזיר את הערכים של הטבע, השותפות, העזרה, העשיה, ההבנה מאין צומחות הרגלים של הדברים ומנסה לדמיין את הויתור על המוכן, התעשייתי, המלאכותי וחוששת שאולי זהו שד שיצא מהבקבוק וגדל למימדים כאלה שאי אפשר יהיה להחזירו לשם.

 (מהלך המחלה)

     הרבה התלבטתי אם לכתוב את הפוסט הזה, בסופו של דבר, ובגלל ההשתחררות מהמגבלות חשבתי שאולי כדאי שעוד אנשים יכירו את העובדות הבאות

והעובדות הן מתוך ספר שכבר הזכרתי כאן "עמק הפלאות" של אמי טאן 

     כשסיימתי לקרוא בו העתקתי שורות מהספר, 6 עמודי פוליו ס"ה, כי התובנות של הסופרת נדירות, ובנוסף - מלווה אותי תחושה שיש אלמנטים אוטוביוגראפיים ממשפחתה בסיפור

     תוך כדי העתקת הקטעים הנבחרים יצא לי להיתקל שוב בקטע שתיאר בפרוט רב את  מהלך  השפעת הספרדית, שלאחר בירור הסתבר שהיא לא הייתה ספרדית וגם לא שפעת, שמקורה היה בסין, ומלך ספרד ספרד מת ממנה וכך היא קיבלה את שמה.

     לפי אמי טאן בעמק הפלאות, גם הדבר מקורו היה סין

       באיזכורי הראשון מתוך תיאור המגיפה של אז, כתבתי שהגיבור בספר נדבק ב #גל_השני, אך מהבדיקה הנוספת נוכחתי שב #גל_השני שפרץ שבועיים אחרי הראשון הוא הצטנן, היה בטוח שלקה בה בצורה קלה, ועקב זאת שהוא מחוסן,

      הוא בעצם חלה ב- #התפרצות_השניה והקשה יותר, שחלה ב #ספטמבר

ההתפרצות הראשונה הייתה ב #מרץ.

       כל הסימפטומים של מחלתו כפי שהם מתוארים שם דומים מאד לתיאורים בעיתונות של היום לסימפטומים של הקורונה

       לפי הויקיפדיה, "השפעת" "הספרדית" היא אמנם מסוג H1N1 ובמקרים הקשים גרמה אז ל"סערת ציטוקינים" שהיא תוצאה של מלחמה של הגוף בנגיף עד כדי מלחמה בגוף ובאבריו החיוניים.

     מקריאה בעדויות של רופאים לגבי הקורונה, היא אמנם איננה מסוג H1N1 אלא מסוג סארס אבל גם כאן במקרים הקשים הגוף חווה את 'סערת הציטוקינים'

     הרפואה כיום מתקדמת יותר מהרפואה של אז, אז מספר החללים העולמי היה טראגי ורק אחרי שניגרם לשורדים חיסון עדר

     כיום האופציה של פיתוח חיסון נגישה, ועזרה לחולים במהלך המחלה טובה יותר. אבל עדיין, ללא חיסון, עדר, או רפואי זה לא יסתיים, הדימיון בין ההתפרצויות מעורר תהיות, ואני לא חשה בנוח לשמור את העדות הנ"ל לעצמי.

      אני לא מצפה מאיש לפתח עקב כך קונספירציות חדשות, או לתת עצות רפואיות ממי שאין לו רקע,

     להיפך, אני רואה בניהול המגפה על ידי שירותי הברירות כן למידה מהעבר, שהרי גם אז היה סגר,אנשים הלכו במסכות גזה, והיו חיטויים במה שהבינו אז שצריך לחטא

     במהלך חודשי הסגר קראתי בספר של אמי טאן עמק הפלאות*(*בתגובה הראשונה), שם ניתקלתי בתיאור השפעת הספרדית בשנחאי.

     כבר אז נסגרו בתי הספר, אנשים לבשו מסכות גזה, יש תיאורים מפורטים כיצד כיבסו אותם לשימוש חוזר, כיצד שפכו מי סיד ברכבות לטיהורן, ומשכו בתים בסיד לעיקורם

     תיאורים של גיבורי הספר כשהם חולים בשפעת הנוראה הזו, טיפולים של רופאים מערביים ורופאים סיניים, ורק הפרט האחד חסר - שהמחלה שדבק בה השם השפעת הספרדית ידוע היום שמקורה היה בסין לא מוזכר שם.

     התיאורים בספר אינם מלבבים, הספר לא קל לקריאה, שהרי אני קוראת בו במשך חודשיים, ומי שייתהה מדוע לא נטשתי את הספר עוד בתחילתו - אתוודה, שזה רק בזכות הסופרת היוצאת מן הכלל הזו. בעבר קראתי שלושה ספרים נפלאים שלה, את ביתו של מרפא העצמות, את אשת אל המטבח ואת להציל דגים מטביעה

     ספרים שנשארו עימי בגלל יכולת הסיפור התיאור והחכמה של הסופרת, שנותנת לקורא להציץ לתוך התרבות והקודים שלה ברקע היסטורי מרתק והכה זר למערב, תוך הצצה לתוך לחיי היומיום הכל כך שונים משלנו ובגלל הסיפורים נוגעי הלב, ההתלבטויות וחיבוטי הנפש האוניברסליים

     הספר הזה, עמק הפלאות, הכביד עלי כבר מתחילה בגלל התיאורים הנטורליסטיים והייתי אומרת אפילו דוחים של חיי הקורטיזנות הסיניות בשנחאי, ולולא היכרתי את הסופרת כאמור מקודם, הייתי נוטשת את הספר, אבל הסקרנות, הפליאה משכה אותי הלאה ובצעדי צב המשכתי לקרוא בו. הייתה לי תחושה שיש בו פרטים משפחתיים אוטוביוגרפיים ושהסופרת בוחרת להתמודד עימם

     כאמור, התיאורים קשים, ולעיתים דוחים ממש, כמה תפרים בפרקי העלילה גסים מידי, אבל איני מתחרטת על הקריאה בספר. נחשפתי שם לפרק חיים מעניין היסטורית, ולקודים תרבותיים מרתקים, לחיי כפר נידחים למאבק פנימי מתמיד בין בחירה בתרבות המערב לבין הבחירה בתרבות הסינית הנוקשה ומלאת הניואנסים המרתקים

     ורווח נוסף, אמנם מזערי, אבל בכל זאת רווח - שתחושת האפוקליפסה שהטרידה אותי בחודשיים האחרונים התמתנה משהו, מעצם העובדה שאוכלוסיית העולם חוותה את החוויות האלה בעבר, ויכלה להן. וההכרה שמשהו שהרופאים גדלו עליו בלימודי הרפואה שלהם ונראה להם מובן מאיליו, והתקווה שעם התקדמות הרפואה לקחים בכל זאת נלמדו לטובתנו

https://he.m.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A9%D7%A4%D7%A2%D7%AA_%D7%94%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%93%D7%99%D7%AA