B.logi

'פדמגוגיה?'

כבר שנים מספר שאני חשה שלא בנוח כשאני רואה באמצעי התקשורת את הדיווחים על תוצאות מבחנים של ילדי בתי הספר בישראל. אינני אוהבת את הפירסום ואינני אוהבת את רוב הדיונים על כך באמצעי התקשורת.

יש לי תחושה שאם הייתי ילדה עכשיו הייתי מאד נעלבת מהפירסומים של תוצאות המבחנים שלי ברבים ושעולבים במורים שאני אוהבת.

והמורים הרי הם אחד הסקטורים שמוסר העבודה שלהם הוא מהגבוהים ביותר בישראל, הם בחרו במקצוע מתוך ייעוד, הם עובדים בפרך מעל ומעבר לשעות הלימודים למרות המשכורות. החופשים שלהם אינם ארוכים כמו אלה של התלמידים, יש בהם ימי הערכות וימי השתלמויות, ובכלל מספר ימי הלימודים (או החופשות) זהה בכל העולם. הן רק מתחלקות אחרת, שם יש גם חמישה ימי עבודה ולימודים בשבוע. 

אבל הבדל קיים, שעות הלימודים ביום רבות יותר בארצות מערב רבות, וכיתות הלימוד שם מאוכלסות פחות. אז מה שקורה בעצם בתדירות קבועה אצלנו הוא נוהג קבוע שיש לו את הדפוסים הקבועים הבאים:

-  מתפרסמים תוצאות מבחנים בישראל,

-  המורים מואשמים

-  הדיוטות בנושא החינוך מצוטטים כשהם טוענים שרמת ההשגים איננה ראויה כי המורים אינם טובים ו/או משכילים דיים

-  מוצעת רפורמה במערכת החינוך

-  הרפורמה עובדת איזה זמן – עד למבחנים הבאים

• מתפרסמים מבחנים, וחוזר חלילה.

מה שמשותף לתהליך הנ"ל היא עובדה אחת, שבכל מהלך 'סיבובי' שכזה התקציבים קטֵנים, הכיתות נשארות צפופות ובכל שנה מאז סיום תפקידו של המנכ"ל אהרון ידלין - מחסירים בהדרגה עוד מלימודי ההעשרה של התלמידים. הקיצוץ הראשון היה בסייעות למתקשים, אחר כך בשיעורי הטבע, אחכ בשיעורי האמנות. כבר אין מורים לאמנות בבתי הספר, על מוסיקה אין אפילו מה לחלום, ועול ההעשרה נופל על המחנכים בשעות הלימוד המצומצמות העומדות לרשותם. 

המורים מומחים בתחומם היות ולמדו לימודי חינוך אקדמיים, לא די שהן שאינם מתוגמלים כיאות - מוסד ה'קביעות' נלקח מרבים מהם החתומים על חוזים שנתיים.

באוירה כזו נפתחת שנת לימודים, הורים שולחים את ילדיהם בחשש אחרי שהיו עדים לשלבים שתיארתי קודם, הילדים סופגים את החששות. המורים לא זוכים לכבוד הראוי, ואינם משיבים למענות, אבל אוירת הלימודים כבר נעכרה. הם מנועים מלנהל את הדיונים באמצעי התקשורת. פרט לפרופסור לחינוך שפה ושם מאדיר את עבודתם של המורים, כמעט ולא מתוארת המציאות כהוויתה, אירגוני המורים לא מוחים.

הרי לא ייתכן שמקצוע יידון בכל כך הרבה ביקורת ובכאילו ידענות בהכללה שכזו. לבעלי מקצוע שאינם עושים את עבודתם כראוי יש מהלכים פרטניים, לא הכללות גורפות שכאלה וכשצריך יש בתי משפט, יש וועדות חקירה, אבל מורים הפקר לחששות ההורים והתלמידים המתחצפים יותר ויותר, ומספר ההורים שרואה לעצמו זכות לפגוע בכבוד מורה בפרהסיה גדלה משנה לשנה, ויש גם ביטויים אלימים.

העבודה הקשה של המורים מוצלפת ומותקפת למרות המסירות של המורים שעושים בפרך ימים כלילות עבור תלמידים והתלמידים נעשים מיום ליום פחות ופחות שמחים בחלקת אלוהים הקטנה שלהם בבית הספר. חשים כאילו עליהם לממש ציפיות ולהפיק ציונים

 I am a child Fernand LeQuesne 1856 1918 French the pillar box a letter to daddy

(או מכתב ליצחק קדמן?)

* - יצחק שמיר 1976 - "...הגננות עושות עבודת קודש..." - מתוך ראיון במעריב אז.

כל כך מתאים לי מה שכתוב כאן כמעט כאילו אני כתבתי את זה. אלא שדרכי לא החלה בעריכה או בעיתונאות בכלל. אלא במכתבים למערכת שפורסמו במלואם כמאמרים. לאחר שחציתי את מחצית המאה של חיי, גיליתי את הנטייה האמיתית שלי - להביע את דעתי בכתיבה.

אבל אז, אחרי שישה מאמרים כאלה, ראיתי שמפטרים את המבוגרים יותר בעיתונים. כמה כאב לי על היעלמו של הטור של דן שימרון. אושיה. ועוד רבים.

אחכ העיתונות החלה מחליפה בעלים. והבנתי שאין עתיד שמה. 

בזכות קורדליה גיליתי את ישרא-בלוג –  וכל שאר הכתוב כאן מתאים גם לי - גיליתי את הפירסום המיידי, את החיבוק של הבלוגרים את העיצוב כלבבי. ואת העריכה - שאני ורק אני אחראית לה - לטוב וליותר טוב ולפעמים גם לפאדיחות

כל הכבוד  על היחצנות. מחיאות הכפיים הם לך :

יש המון התחלות לסיפור הזה אבל סוף אין לו. ואין מנוחה. יש את ההתחלה של אימי. כי ככה בעצם הכל התחיל. כמה ימים אחרי שהיא אמורה לחגוג עוד יומולדת מגיע יום השנה לאבי. ותמיד אז המטפלת שלה בחופשה וכל הצוות הקבוע בבית האבות בחופשה ואין לה די כוחות להכיל את העצב עם עצמה. ובשנה שעברה היא כל כך חלתה עד שהיגיעה למחלקה הסיעודית בבית האבות, ומשם לתומכת. וכל מי שמכיר אותה שם יודע כמה עצובים לה ימי אוגוסט. השנה היא חגגה בשבעה עשר לאוגוסט יום הולדת 94. והיא החזיקה מעמד, והתעקשה להיות נוכחת באזכרה לאבי. ואי אפשר היה להניא אותה ואי אפשר היה להשכיח ממנה. אז התארגנו כולנו, בנה ביתה וחמישה נכדים להיות איתה.

ואני יכולה להתחיל מכך שביתי הצעירה לקחה על עצמה לעשות את כל התיאומים בין האנשים העובדים (כל הנכדים כבר מעט שנים אחרי צבא) לבין שעות הקיץ החמות שמזיקות לעורי. והאזכרה נקבעה ל 21 באוגוסט. אתמול בשעה שמונה וחצי בבוקר. השכם השכם יצאנו מבאר שבע ומראשון לציון שתי משפחות בשני רכבים לעבר בית העלמין החדש בבאר שבע.

ויש עוד התחלה לסיפור, ובה שלושת ילדי ואני מגיעים לבית הקברות. 2 דקות לפני אחי אמנו וילדיו, ואני לא מוצאת את הקבר של אבי, ואני מבוישת וכועסת על עצמי שאינני מוצאת את הקבר למרות שלפי כל הסימנים עמדתי במקום הנכון ואני אומרת: "איך זה שאני לא מוצאת... איך זה שאני לא מוצאת?"

ומגיע הרב ואומר: ”המצבה שבורה"

ואני אומרת לו: "מה פתאום שבורה, היא צריכה להיות כאן באיזה מקום"

ואני לא זזה ממקומי ומסתכלת מסביב ופתאום אני רואה ליד רגלי הימנית, אבן שיש אפורה, שוכבת ועליה חרוטה בעדינות בעדינות אותיות המילה,כמעט בלתי נראית המילה "שומק" בפולנית. והאבן שבורה, המצבה נפלה על פניה והסתירה את המילים היפות החרוטות על האבן השוכבת מתחתיה, מילים שצירף אחי בחרוזים, על האיש החכם השלו ונעים ההליכות ששמע נעימות הליכותיו נודע בכל העיר.

ואני רואה את ספסל האבן שעומד מחכה בחלקה – ואני רואה שצבע הספסל חום, ולא אפור כצבע השיש, ואילו השיש של המצבה אפור ונקי, ואני לא מבינה מה זה אומר. ואני רואה את אחי שהוציא מיד את האייפון. ואני מעריצה את השלווה והשליטה העצמית שלו לעשות את המעשה הנכון, והוא מצלם את הקבר בכמה זוויות.

ויש עוד התחלה. התחלת ההתחלות, הספקתי עוד להודיע לסמס לאחי (שלא תשמע) שהמצבה נפלה, אבל הם כבר היגיעו והוא לא הספיק לראות את ההודעה.

ואז, מהעבר השני אליו נמלטתי ראיתי את אימי מגיעה ורואה את השבר ואומרת: “למה? למה?”

והיה הדבר הראשון שאמר הרב אחרי שראיתי את המצבה השבורה - :"נו בטח, תראי איזו מצבה, מי בונה מצבות כאלה"

ואת הבילבול שחשתי לשמע הדברים. שהרי אני בהלם מוחלט ואילו הוא מדבר איתי על איכות מצבות ואני לא מבינה מה הוא אומר, אבל פרצה מפי זעקה: “ אבל למה לא הודעתם ?! יכולתם להודיע !! היינו מתקנים בלי שאימי תדע, והיינו עושים את האזכרה אז !!... אני מבינה שלא תהיה אזכרה היום...” והרב עונה במילים האלה:

" מה זה שייך אחד לשני"

ואז עשינו אזכרה על המצבה השבורה,

והלכנו הצידה להתרענן. והשלמנו פערים, ניסינו ל'הבריא' את המצב החוץ מציאותי הזה ואימי ישבה על הספסל בלי אומר ובלי דברים, והנכדים נהנו זה מחברתו של זה, ואני מאחי, וגילית על פניו נמשים חדשים, ושאלתי אותו אם הוא החליט לרשת ממני משהו. ולא שמתי לב שאימי לא טעמה דבר, אפילו לא לגמה לגימה.

רק כשישבנו איתה בחדר בבית האבות מוטלת חיוורת בכורסא שלה והנכדים יושבים ומסתכלים עליה חיוורים גם הם והיצענו לה שתיה, ותה ולרדת לקפיטריה איפה שכל חבריה ימצאו את המילים הנכונות להרגיעה, והיא רק מניעה את ראשה מצד לצד. מסרבת בחולשה.

הלכתי לחפש עזרה. יש מטפלות ויש אחיות, הן תדענה איך מתמודדים עם מצבים כאלה, והן מיד היגיעו, ואחת אמרה "אבל הרופאה אמרה שאת חייבת לשתות כל חצי שעה" ואמרו את המילים הנכונות, והיא לגמה טיפת מים, ואחכ עוד אחת. ואז באה חברה שלה וסיפרה איך הילדים שלה לא מרשים לה ללכת לבית העלמין, ו - ”אמרתי לך לא ללכת".

ורק אז אימי קמה ואמרה למישהי במסדרון: "הילדים רוצים לקפטריה..."

 ירדנו איתה והיא ראתה אותנו טועמים ושותים והצבע חזר ללחייה.

ובדרך חזרה הביתה שמתי לב שלא ראיתי את ילדי בכל הסצנה, אבל זכרתי שהם שתקו מסביב לקבר, ובשעת התפילה. וכעסתי על עצמי. ושוחחנו כל הדרך, ופתאום ראיתי, ראיתי את מה שראיתי ולא הבנתי קודם. על המצבה השבורה של אבי לא היה אבק. השברים היו טהורים ונקיים כשברי הקרח.

השבר היה טרי.

ונזכרתי בעובד שניגש אלינו כשהתרעננו בצל, ושמצאנו פתאום איזה עוגן באמצע המדבר לשטוח את טענותינו, והוא סיפר שיש עוד מצבות שבורות ושיש ונדליזם ושאת המצבות שוברים בוני מצבות אחרים. סוג של פרנסה. ושאלנו למה לא מגישים תלונה במשטרה ואמר שהיגישו כבר הרבה, ושעוד מעט ישימו תאורה ומצלמות במעגל סגור.

ואז אימי שישבה עד אז כפופה ושותקת קראה לו ואמרה: ”אתה יודע מי זה היה? אתה יודע שהוא מראשוני באר שבע? שכולם אהבו אותו? וכמה הוא תרם לעיר?” ונשבר לי הלב.

בבית עתיק בבאר שבע חיכינו שתסתיים בניין הבית הראשון בעיר החדשה באמצע החולות והמדבר. ארבע דירות לארבע משפחות היו בו.

רק בערב לפני השינה נזכרתי בדברים שלא התקרבנתי בהם מעולם, במצבות היחידות של משפחתי העלמין בבולחוב עיר הולדת הורי, שם הן מנותצות, איך שנים נאספים כספים לבנות חומה מסביב למנוע ונדליזם נוסף, איך המצבות שם הן פנינה אומנותית וראשונית עוד מלפני 500 שנה שמשם העתיקו סגנון מסוים לשאר קברי ישראל בפולין.

איך להורים של הורי אין בכלל מצבות.

איך בא אבי הניצול לארץ ישראל והתעקש גם הוא להיות חלוץ. ואיך בארץ ישראל מצבתו מנותצת

מְנוחָה לֹא נְכוֹנָה

רוּחַ שֶׁל זַעַם

מנתצת שישׁ

מִתּוֹךְ חָלָל

פָּרְחָה נָשְׁמָה

לְחַפֵּשׂ שַׁלְוָה

וְאֵין מְנוחָה

שייקה לוי, נומי ארץ

http://videoemail.iwowwe.com/VMail.aspx?T=E&L=9415081&D=5BA738FD-4620-4C65-987D-077B110B4EF9

עמותת ישראבלוג 23.8.20013 

http://www.nana10.co.il/

 מנוחה לא נכונה המשפחה מסרבת להאמין,

 אך נראה כי קבר האב נותץ על ידי בוני מצבות אחרים,

 המקווים למצוא כך פרנסה  

סוף סוף עשה שי פירון מעשה אמיץ ושבר את נוהל בחינות המיצב שנכנסו למערכת בתקופת שושני כנמכ”ל. בחינות המיצב גרמו מועקה מיותרת בקרב תלמידים ומורים וסחטו מהם את חדוות הלמידה – שלטעמי בלעדיה אין למידה באמת.

ביטול בחינות המיצב מעורר אצלי תקווה נוספת, שגם חטיבות הביניים יבוטלו. שמשהו במעבר הדרסטי שבין החממה (מעכשיו, כן?) של בית הספר היסודי והמעבר לתיכונים יישתנה. אני זוכרת את כותרות העיתונים כשנפתחה חטיבת הביניים הראשונה בהרצלייה, תלמידים השכיבו את עצמם על הכבישים, החלה האלימות, ואני משוכנעת שהיו עוד תופעות קשות שעלולות היו להשפיע על אופי התלמידים כבוגרים, כאנשים לעתיד.

מאז ההשתרעות של ילדים בני 13 על הכביש קיוויתי שחטיבות הביניים לא תמשכנה להתפרש ברחבי הארץ, ולדאבוני שגיתי.

הבנתי אז את מהותן של חטיבות הביניים, הם הועתקו מארצות הברית ומטרתן הייתה להעלות את רמת הלימודים ולהחיות את שנת הלימודים האחרונה של אז בבית הספר היסודי – כיתה ח' - שהתמסמסה בחגיגת סיום שנתית אחת גדולה ולהביא למה שנקרא אז 'אינטגרציה'. לשם כך הושכלו מורים, רמת השכלת המורים באמת עלתה, אבל רמת ההשגיות הלימודית הזו תבעה מחיר על חשבון דברים אחרים חשובים לא פחות ולדעתי אף יותר – כמו אישיותם וחדוות הלמידה של ילדים. שלא לדבר על נושא ההסעות לבתי הספר שם הייתה האלימות קשה ממש ורק נהג מסכן היה שם בשביל לדאוג לנסיעה שלווה ובטוחה.

מה שקרה בפועל עם המעבר לחטיבות גרם להעמסת יתר על חווית הלמידה של ילדים כבר מהכיתה הרביעית, דהיינו בכיתה ד' הם כבר נכנסו לאוירה של מתיחות מתמדת, הם הולעטו במבחנים כהכנה לחטיבה וה'מיצב' ביניהם כבר מהכיתה ד', הם למדו מתוך השגיות ותחרות סמויה בין בתי ספר על התואר של בית הספר עם הציונים הגבוהים ביותר.

בתקופה זו צומצמו בד בבד ועד להיעלמות לימודי העשרה כמו לימודי טבע, אמנות. על מוסיקה בכלל אין מה לדבר, לימודי העשרה אלה חיוניים לזהותו של ילד לשם גילוי כישרונו הייחודי, לשם גיבוש זהותו ולשם הביטחון העצמי שלו כשהוא מבטא את עצמו ביצירה. מי שרצה מהדברים האלה עבור ילדיו נשא בהוצאות כספיות גבוהות אחרי שעות הלימודים. בעיירות הפיתוח לא צומצמו שעות אלה.

כשהועתק דגם החטיבה מארה"ב לישראל, כבר היו תופעות אלימות בחטיבות בארה"ב, לדאבוני התעלמו מהן בשיקול הדעת אם ליישם את הרעיון בישראל אם לאו.

לפני זמן לא רב, בטיול קיץ אחד ברומא וסביבותיה, נהניתי מהשלווה שם, מהניתוק מהחדשות ומהאוירה האלימה משהו בארץ. ערב אחד כשנסענו (מקהלה) להופעה בפרוור ציורי ומקסים בסובב רומא ראיתי לזוועתי הרבה נער איטלקי כבן 12/13 רץ ומתייצב מול האוטובוס שלנו שהיה בנסיעה. למזלם של כולם הנסיעה הייתה איטית והנהג הספיק לבלום. עד אז הייתי בטוחה שרק ילדים בישראל מבטאים את אלימותם בגלל מה שנקרא אז 'המצב' אצלנו. בהמשך פגשתי מורים איטלקים והסתבר לי שחטיבות הביניים כבר מיושמות גם שם. מיד עשיתי את החיבור. אני משוכנעת שזה הטריגר למעשה של הנער. אני משוכנעת שלמסקנה שלי יש בסיס עמוק יותר מאשר 'לחפש מתחת לפנס'.

אני כל כך מקווה שהשר החדש יחקור את הנושא לעומק, יסיק את המסקנות המתבקשות וימשיך לרענן את המערכת לטובת הילדים, הדור הבא שלנו. ולוואי ויגדל בשמחת חיים אל שמחת חיים.

Melinda Byers American

Little Gardner

 אמנון, למה אתה מספר לנו שהפנית עורף להוריך כדי להידמות למשהו שנקרא אשכנזים? למה אתה מספר לכל העולם למי שרוצה לשמוע ולמי שאיננו רוצה לשמוע שנישאת לאישתך כי היא אשכנזיה?

שני דודים שלי רצו להידמות לבידואים, לפלחים עובדי האדמה בארץ ישראל פלשתינה, אז הם היפנו עורף למשפחתם, הותירו מאחור הורים ושני אחים, את האחות הבכורה ואת אבי הכי צעיר, ועלו לארץ בעליה הבלתי ליגאלית. דודי השני עזב לימודי רפואת שינים בוינה והתפלח לבאי המכביה הראשונה ונשאר בארץ. אני מבטיחה לך שגם הם התחרטו שהם נטשו את המשפחה בשביל אידיאל, בשביל לחיות בפתח תקווה של שנות ה-30 חיי מחסור, בשביל לסלול כבישים, בידיים, ואח"כ גם נישאו וילדו ילדים קטנים שעברו כאן את מאורעות מלחמת השיחרור, ניצולי שואה גויסו ומתו.

היגעתי הנה עם הורי בשנות החמישים. אבל אני הייתי ילדה של אחרי המלחמה הנוראה. רק אבי שרד מהמשפחה. אני בטוחה שאחיו התחרטו שנטשו את התרבות היהודית הגלותית בשביל אידיאל, לבנות ארץ ישראל חדשה של אנשים חדשים, שכונו אח"כ צברים. עד יום מותם הם התגעגעו למשפחות שנטשו. וכשראיתי אותם, וכשראה אותם כל העולם הערצנו אותם. והיו כאלה גלותיים שרצו להיות גם, ולא תמיד הצליחו, ולמדו לדבר בריש גרונית וללבוש מכנסיים קצרים וכובע טמבל.

ואתה יודע למה? כי באמת יש להודות להם שבאנו למדינה מן המוכן, כי באמת היה מה להעריץ, הם השאירו תרבות, משפחה בשביל אידיאל, בשביל לבנות מדינה ליהודים כדי שלא יהיו יותר קרבן לרדיפות ופוגרומים. על היטלר איש לא חלם, על האיש עם רגשי הנחיתות עם המוצא היהודי, שרצה למחוק את כל העדויות למוצאו.

ולמה אתה שינית את תרבותך ונטשת את הוריך? כי רצית להידמות להם גם, הערצת אותם גם, אבל האם עשית זאת בגלל אידיאל?

לא!

עשית זאת למען עצמך והתפתותך האישית. וזה ההבדל הגדול. אתה בנית את עצמך, אבל האנשים ההם שנטשו אב ואם בנו מדינה סיכנו את עצמם, הקריבו את עצמם למען כך. אתה בנית את עצמך, טיפחת את המניירות החיצוניות, אבל לא למדת עד הסוף את הסיפור, הוא לא עניין אותך כי כל כך רצית להיות.

אז מה? אתה מתחרט עכשיו? שילמת מחיר? על מה? על התפתחות אישית ובניית אגו ריק מתוכןשלא מבין ולא מכיר לא רוצה להבין ולא רוצה להכיר את הסיפור האמיתי? ועכשיו אחרי שגבהת ורמת אתה מנסה להבעיר את השטח?

והאנשים הנערצים האלה שבאו, סללו, נלחמו, נלחמו על העברית? גם אני, עולה משנות החמישים, וגם אני אכן מעריצה אותם על מפעלם, כי הם בנו את המדינה הזאת יש מאין.

אז הם מגובשים? ויש להם גאוות יחידה? ואיש לא יכול להיכנס לתוכה? לא אני ולא אתה, אני בחרתי להודות להם ולהעריץ אותם עד סוף ימי ולהרגיש חייבת להם ורק להצטער שלא הייתי חלק מהם אבל לא במחיר מחקת אישיותי הייחודית, אני עדיין מדברת בריש מתגלגלת, מכנסיים קצרים היה לי נוח, כובע טמבל שנאתי ואני יודעת להוקיר תודה וטוב. האני לא מנסה להיות מישהו שהוא לא אני ובהחלט חשה חייבת וחשה שהשליחות שלי היא לשמור על המדינה הזו, גם מבפנים, לחבק ולאהוב את כולם, להכילם ולא לכעוס שאינני יעולה להשיג את מה שלא ניתן כבר להשגה. את מה שכבר הושג..

ואתה?

מה?

לפי הפרומואים של התוכנית הבאה אתה מנסה להבעיר את השטח. בתוכנית השנייה דובבת אנשים עד שיאמרו מה שרצית לשמוע. והראית לכולם את חצי הכוס הריקה. האם תמשיך בזאת גם בתוכנית הבאה?

האם תתעלם ממשה וחצי? מאשכנזי? ממופז? משלמה מעוז, מראש הפקולטה בפועל ללשון באוניברסיטה העברית פרופ' בן אשר? מרינו צרור? מבן דרור ימיני? כי הם אינם מתאימים לתיאוריה שבנית לעצמך בחוסר כנות ובחוסר הבנה של חצי הכוס המלאה, של התגבשות חברה חדשה בישראל, חברה שיכולה להיות לחברה דוגמא.

יש כל כך הרבה עורכי דין בני עדות המזרח, ושופטים. אז בבית המשפט העליון אין? זה מה שמטריד אותך? ומה עם זליכה? ושטרית? ופרופ' עוזי רבי? והם אפילו לא שינו ולא ניסו לשנות את שמם. ויש עוד כל כך הרבה שתקצר היריעה למנותם כאן. ואני מקווה שהם ייצאו נגדך.

אמנון, הכנסת את עצמך לבוץ. אל תגרור את כל עם ישראל היושב בציון לתוכו.