מכל המסיבות שבעולם, מעניינות אותי היום שתיים:
האחת - זו שבארצות הברית שם מתעוררת תנועה חדשה שנקראת "מסיבת התה",
זה טוב? רע? לא נורא? עניין פנימי שלהם. אמשיך לעקוב,
והשניה - המסיבה שלנו:
בעזה נמצאו חוגגים.
את שיחות השלום הם חוגגים.
איך? אתם שואלים? מה הם חוגגים?
אצלנו יודעים להסביר, עובדה: "אם יש שיחות שלום" אומרים אצלנו. "זו הסיבה לירי המוגבר של הרקטות לישובי הדרום"
אז שיחות שלום זה רע?
כי שלום – זה טוב !
וסבל תושבים שלנו בדרום – זה רע.
אז למה לנו שיחות שלום אם זה עושה לנו רע?
כי אם פגענו בסוג של מוסלמי שעדיין שבוי בקונצפט של עלילת הדם, אז זה ברור – זו סיבה לירי רקטות.
ואם הוא ירה ראשון אתם שואלים? מה לנו להתעסק בקטנות, יש לו פצע והוא צריך להתנקם. דם הוא רוצה לראות.
אבל מה לשיחות שלום ולמסיבה הזו? וכי אין אצלם הפוגות (באסה, ר' בפוסט הקודם אוגניה על "אפריל שבור" מאת אסמעיל קאדרה / מועדון קריאה)
ולמה אנחנו נותנים להם לגיטימציה ומסבירים עבורם את האלימות שלהם? מי אחראי לאלימות הזו?
אני יודעת !
אנחנו !
כי אנחנו יזמנו דו שיח!
לכן זה כ כ ברור לאחדים מאיתנו : יורים עלינו – אז זה בודאי מעשה ידינו!
אנחנו כבר יודעים למה
כמו אותה אישה אומללה שבעלה האחרון להתפאר בפני חבריו המתחרים ביניהם על צייתנותה של זוגתם:
”אני, איך שאני בא הביתה אני נותן לה סטירה, היא כבר יודעת למה"
אוגניה
ועוד משהו:
תרומתה של דבורה לניצולי השואה
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
