לו הָיִיתִי חצב

הייתי נוֹשֵׂאת את רָאשִׁי בַּגַּאֲוָה וְקוֹרֵאת

סת - יו !

לו הָיִיתִי חִלָּזוֹן הָיִיתִי

מְצִיצָה מֵהַשַּׁבְּלוּל

בצימאון

וְלוּ סיתוונית,

בְּטִפַּת הַמַּיִם הָרִאשׁוֹנָה

עוטרת הָיִיתִי כְּנָפי כגביע

לתפארה

כנחליאלי הזנבתן

הָיִיתִי פוצח(ת) בזמר

רענן

אך פרחי רק לְבֵנִים וזעירים

והם כְּבָר אֵינָם נראים

תחפושתם הצבעונית כהתה

יבשה

שַׁעֲרוֹת שֶׁעָטְרוּ אותם

מעטרות שְּׁבִיל

עתה

והשִּׂמְלָה צִּבְעוֹנִית תשאר לגופי

עד תעטרו אט אט

בבוא חורף

כסות ירוקה

כהה

                                     
                                                 בוגונויליה 

                                                                                            Beautiful even in decline

                                                                         Bougainvillea Tunnel in Rongxin Park

                            http://en.m.wikipedia.org/wiki/File:Bougainvillea_Tunnel_in_Rongxin_Park.jpg

התמונה שנשקפה מהפוסט האחרון של תרופה הייתה כל כך נפלאה בעיני שבתחילה לא יכולתי לקרוא את הכתוב רק גמעתי מהציור של מאטיס. אחרי שקראתי וגם הגבתי נזכרתי בעוד פורטריט דומה בחיוכו-המסתיר-משהו, שנראה כהיפוכו הגמור – בזה שנחשב לפיסגת האומנות. במונה ליזה.

ליאורדו דה וינצי. המונה...לקטע המלא...

היכרתי אותו בקורס להסבה מקצועית. הוא פוטר מעבודתו בגיל 57, כשהיכרתי אותו היה כבר מבוגר יותר. הוא היה עילוי, אדם יוצא דופן באינטליגנציה שלו, בכושר הניתוח שלו, בטוב הלב שלו. הוא היה מסוג האנשים שאתה חש אתה מודה לאלוהים שפגשת. בהשראתו רכשתי מחשב בהשראתו התחלתי לכתוב. לאחר זמן גם הסתבר שיש לנו חברה קרובה ושהיא משותפת לשנינו, מאז הרגשנו שלושתינו כמו משפחה.

הוא פוטר בגלל גילו, קיבל פיצויים וחי מהביטוח הלאומי ובגלל גילו לא מצא עבודה אחרת. הוא היה הנדסאי של מעגלים חשמליים בבעלי חיים. מדען. הוא חשב שאם היה מהנדס היה מוצא עבודה. רעייתו המשיכה לעבוד. ילדיו מחוננים בכשרונות ומצליחים.

ביום חמישי האחרון, בתאריך הסמלי ה - 11 בספטמבר הוא נפטר. זה היה יום לפני ערב יום הכיפורים - 40 שנים אחרי.

הוא היה לוחם במלחמה הזו. הוא לחם בסיני. הוא היה עד לדברים רבים, כאלה שכבר הוזכרו וכאלה שטרם הוזכרו.

ככה גמלה המדינה שלנו לאחד מלוחמיה

_________________________________________________________________________

יש אנשים שלא זקוקים לשלג בשביל להיטהר

יום הכיפורים הוא יום חג לילדים, הם מתכוננים ליום הזה ממרקים ומצחצחים את האופניים, הגלגיליות, הסקייטבורדים (איך מכנים בעברית?), קובעים מסלולים עם חברים.

חגיגה.

מי שלא מתכונן לזה כראוי אלה אנחנו המבוגרים. אנחנו מתכוננים לרצינות של החג, לחגיגיות של השקט, לארוחה המפסקת, לתפילה, לפתיחת שערי שמיים, עושים חשבון נפש. יש הצמים, ויש שרק נהנים מהשלווה ומאפשרים לילדים חופש מוחלט - שהרי אין צורך בהשגחה, אין מכוניות על הכביש.

החופש הזה מלווה בחששות רבים, כי תאונות כן קורות. בכל יום כיפורים, יש התנגשויות בין רוכבי אופנים או משחקי גלגל אחרים ובתקווה שהשנה המקרים יהיו פחותים. רוב המבוגרים מקבלים זאת מכת גורל, מתייחסים לתופעה כלעוד מכת טבע בלתי נמנעת - הם לא רוצים שילדם יהיה יוצא דופן ונותנים לו את החופש, יחד עם זאת הם מתפללים בליבם שדבר לא יקרה לילדם או ילדתם היקרים.

ואולי אין זו מכת טבע? אולי אפשר להתכונן גם לכך בבחינת 'הרואה את הנולד'? אולי אפשר להכיל את חוקי הנסיעה בכביש גם על רוכב האופניים. זו יכולה להיות הכנה נהדרת לתרבות נהיגה עתידית, ואלה שחשים שאופנים הם כהפקר בידי המשתמש, אולי יבינו סוף סוף ששבילי האופניים אינם רק פס כחול לקישוט, שהם מיועדים להם, לרוכבים ושאין צורך לתמרן בין עוברים ושבים על המדרכות בימי חולין. אפשר ללמדם לשמור על הימין, לתת זכות קדימה, לשמור מרחק, אין צורך לאפשר בפקרות מוחלטת ומסוכנת של רכיבה זה מול זה בתקווה שלא יתנגשו. אפשר גם אחרת.

גמר חתימה טובה

מתכוננים -

יום כיפור תשס"ט: העם היהודי עוצר לחשבון נפש http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/797/371.html

גדעון אביטל אפשטיין, מנתח ומסביר אצל לונדון וקירשנבאום(דקה 36)  את תחושות ההלם של מלחמת יום הכיפורים, את הדחקת הזיכרון, איך לא מובע הכאב 40 שנים, איך הספר 'נוילנד' העוסק באיש ובטראומה יוצא כל כך הרבה שנים אחרי, כששמעתי זאת חשתי גם אצלי בסימפטומים של הדחקה, חשתי שלא דיברתי עליהם עם איש, שהרי עם חברי שהיו אז בצבא יש הבנה שבשתיקה ולא היה צריך ללהרחיב מילים – היינו רק מתעדכנים ועוברים לשוחח על נושאים אחרים.

הדברים ששמעתי מפי אפשטיין שהציג את ספרו הקרב על הזיכרון היציפו בי תמונות מאז, של צהריים דוממים, אזעקה קורעת שקט מקודש, בהלה, הבנה אינסטינקטיבית שמשהו רע קרה ועוד קורה. אני נזכרת בתחושות, בימים ארוכים של חרדה בהם די היה לראות את פני המנהיגים, לא היה צריך לפענח מילים. אלה היו ימים של דאגה לחברים, ימים של המתנה לבשורה טובה, ולו אחת, לחרדה משמועות על מספר נופלים, על גודל אסון.

לקראת סיום המלחמה ההיא (הייתה גם ה'התשה') היגיע אלי חבר מתל אביב, הוא רצה שאלווה אותו לבית הקברות הצבאי לבקר חברים. כשהיגענו ראינו יער של מצבות.

הוא אמר: “עיר הנוער"

אני פרצתי בבכי. הוא לא ידע את נפשו מצער על שגרם לי לבכות, אני חשתי שבכיתי סוף סוף אחרי חודשים של הלם.

אני זוכרת את דדו הנהדר שעשה הכל נכון, שידע לשמור על רוחנו איתנה ואני זוכרת את מה שעשו לו ואיך הוא נגמר. וליבי נחמץ

וכאילו היה זה היום, אני חשה באובדן התמימות, בההתפכחות הכואבת, איך היינו צעירים חדורי תקווה לעתיד מבטיח, וביום אחד האופק האפיר והתחלנו לחיות את היומיום.

שמרי שמרי ארצי שלי *
שברי חלום 
ישראלי. 

הביתה, הביתה 
כי עוד לא ניתן 
כל מה שהובטח לנו מזמן...

במוצאי החג ראיתי שוב, את ההופעה הראשונה של "כוורת", 40 שנים לא ראיתי אותה, אבל זכרתי הרבה, את התזזיתיות והמוסיקה והכישרונות וההומור הנפלא, אבל בראייה השנייה עכשיו ראיתי עוד משהו, את הומור הנונסנס שהתאים לנו כל כך כשהפסקנו לחפש משמעות, ואת 'נתתי לה חיי.

הזדקנו באחת.

היום אני גם יכולה לראות איך הפכנו ב – 6 לאוקטובר 1973 לעם הומוגני עת ילדי שנות החמישים שרתו עם ילדי הצברים, איך הפכנו לעם אחד, וצר לי על אותם אנשים שלא מסוגלים לראות זאת.

                                                                     כוורת - נתתי לה חיי  ► 2:59► 2:59

לונדון וקירשנבאום, 1.9.13 דקה 36 

http://lnk.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1002571

* מתוך השיר 'הביתה' אהוד מנור: יאיר קלינגר

נתתי לה חיי  http://www.youtube.com/watch?v=KmiduiRMq2c