מבלי לפגוע בזכויות השמורות לקירשנבאום ובזוגיות המופלאה, את ירון לונדון יבל"א אני מקווה להמשיך לראות ולשמוע יום יום ובאותה השעה, הזוגיות המופלאה הזו הראתה איך אפשר לשמור על האישיות הייחודית של כל אחד ועדיין ליצור סינרגיה מתחדשת מידי יום. הם היו בשבילי נוחם מהמציאות ההזויה, תמיד הוסיפו פן אינטליגנטי, חידשו, המבט שלהם תמיד תפס את המרחק הנכון, הם איזנו עבורי את הבומבסטיות החדשותית תאבת הסנסציות ואת תאוות הריגושים הבלתי נדלית שלה.

   אני שבעתי מזה ובמקום להיסחף בזרם העכור של הריגוש המזויף, המתיש, העדפתי תמיד לשמוע אותם. את מעוז השפיות של התקשורת. אותם, ואת 'תיק תיקשורת'.

ירון לונדון, שהגיש במשך 13 שנה את התוכנית "לונדון את קירשנבאום", הגיב אמש (שישי) על מותו הפתאומי של עמיתו, העיתונאי מוטי קירשנבאום.

"אני לבד במובן הרחב של המלה", אמר לונדון לחדשות 10 בשיחת טלפון מיפן. "הוא היה אח חכם, מצחיק. ידענו לנהל את היחסים שבינינו כמו רוקמות תחרה, בזהירות-בזהירות, לא לדקור את האצבע, כי שנינו אנשים בעלי גאווה. והצלחנו בזה באופן מיוחד. הייתי אומר אפילו מפליא. זה לא יקרה עוד פעם"

http://www.haaretz.co.il/news/education/1.2738776?utm_content=%2Fnews%2FEducation%2F1.2738776&utm_medium=EMAIL&utm_campaign=1343224&utm_source=SMARTFOCUS&utm_term=20150926-02%3A09

   ירון לונדון האחד היחיד המיוחד, שמקריב את דמותו ללא כחל ושרק ושממנו למדנו אמת מהי, אינטליגנציה ותאוות ידע ושמחת חיים – אתה לא לבד, אחרי תום ימי האבל, אני רוצה להמשיך לראותך כל ערב בשש, ואני בטוחה שיש עוד רבים מספור כמוני. לסיכום כל תוכנית אפשר לשדר בדיחה מהמאגר הבלתי נדלה של קירשנבאום מתוכניות קודמות.

   ביומולדת הנעימה והלא שגרתית, של קורדליה, התנדבתי, קופצת בראש שכמותי, לספר את סיפורי על פעם הראשונה שאני זוכרת את עצמי עומדת במצב קשה שבסופו של דבר הראה לי שאוכל לסמוך על עצמי בעתיד

   למטה סיפורי כפי שקראתי אותו באירוע, אני מודה לקורדליה שזכרה לי את היוזמה שלי, ושהזכירה לי את 'קפיצת הראש' ( היבשה ) הראשונה שלי במשימה חברתית. אספר על כך בפוסט נפרד

   זאבים

   יום שקט חם וזוהר מאור שמש, יום רגיל בבאר שבע הקטנטנה. בתים מעט בין שטחים חומים איסופיים. חול בנעליים. הכל בשביל לעבור בהם, להגיע למורה לפסנתר שגרה בבית שליד טוביהו. בדממה המדברית הזו, הלכתי בשלווה באמצע הדרך המאובקת, כבישים עוד לא היו, מכוניות בודאי שלא 

   לפתע החל לשעוט לעברי כלב זאב ענק, גובהו כגובהי 

   נחרדתי

   ובשבריר אלפית השניה החלטתי עם עצמי שלא אזוז, שלא אברח, עפעף לא הנדתי. בול עץ רציתי להיות.

לפתע, בחריקת כפות, סנטימטרים ממני, עצר הכלב מול פני מתיר ארבעה שובלי אבק מאחוריו, הוא צנף משהו, הפנה את ראשו שמאלה, ושב אט אט על עקבותיו

   מאז, אני יודעת שאני יכולה להקשיב לחושי ולסמוך עליהם. אין בי אימה ירדתית שמא אקלע למצב מסוכן ולא אוכל לו ...

אוחלה *

   לא הייתי רוצה לעמוד במבחן כזה שנית... אבל במבחנים דומים מול אנשים קשים, עמדתי גם עמדתי

* אוחלה - בספרדית – הלוואי 

• ואני אכן מאחלת לעצמי אוהבי ואהובי, רק טוב ועמידה במשימות החיים

כיפה אדומה והזאב, ציור של גוסטב דורה(1883)

קפיצת ראש  בשבריר אלפית השניה החלטתי עם עצמי שלא אזוז, שלא אברח, עפעף לא הנדתי. בול עץ רציתי להיות

   בימי החול

שהם לא סתם

כי נוספו להם עוד

עצובים

מביכים

   לא נשמעים ציוצים

לא נראות ציפורים

אלא אם תועות הן

על ענפים

או חוטים נמתחים

   נזרה זה בעינינו

עד שיוצף אף הדימיון

במסך הערפל

שהשתלט עליו החום

המעורב בכתום

    תכלת השמים

כחול הים

הירוק

והפרח

הפכו לזכרון

   כמה ייתעכב האור במהירותו

נתהה

במבוכת גישושיו

שמא לא יוכל לחדור אותו

   נמתין לו

   נקווה  

ציור : עודד פיינגרש

איחולים צבעוניים

זמירות ונעימות

שיחזירו לנו החושים

גם למתוק

בשנה החדשה

שתבוא

עלינו לטובה

ABBA : I Have A Dream

   50+VIDEOS  Mix - ABBA : I Have A Dream (HQ)

או, דימדומי קיץ

גדר

פעם, אני זוכרת, היינו אומרים :”איזו מדינה משוגעת, רק הגדר חסרה לנו מסביב...”

אז הנה, בונים גדר (מדרום לצפון, לאורך הגבול המזרחי) אלא שזה ייקח 10 שנים

גל הירש

כדאי לראות את המילון החדש שלו – קורע

http://lnk.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1145192

מילון גל הירש ואקדמיה לשוטרים - מהי שפת הסתרים של המפכ"ל החדש?

מינויים

lose lose situation הרבה מהומה על מאומה. בתחילה נבחרים, ואחר כך מושמצים, מולבנים פניהם ברבים, מוכים שוק על ירך, אנחנו חזרנו לנקודת ההתחלה, והם נשארים בבית ללקק ת'פצעים

דונלד טראמפ

רק לי הוא נראה כאילו הוציאו לו בכוח את המוצץ מהפה ?

פליטים

הם מציפים את העולם בהליכה, הם כבר יכולים להפסיק להרוג ולהשמיד

מרקל'ה

ממיס כמה שהגרמנים הומניים. רחמנים בני רחמנים

גז

שמישהו יסביר לי את המלל הלא מובן שנשפך בנושא כאילו היו שוליית הקוסם ורק נס יעצור את השטף

בנקים

או צדק צדק תמשיך לרדוף

איך להישאר עם 35 מיליארד השקלים שחויבו לשלם לציבור ( למרות שהם חייבים הרבה יותר ) מבלי לעבור על החוק

הבדיחה על חשבוננו

זכות התגובה

כ-ל מי שיש לו ילדים, נכדים בטוח שיש לו מה לומר בעינייני חינוך, מעליבים ת'ילדים כשמפרסמים הציונים שלהם ברשתות, את המורים – ואלה וגם אלה לא מקבלים את הזכות האלמטרית – להגיב (פוסט בקרוב)

שמש

תודה על החיבוק החם, אפשר קצת יותר מרחוק ? וקצת פחות מועך ?

קפצתי למים - תכף אשוב

5.9.2015

הקטע פורסם ב25 בפברואר אך משום מה התחבא לו בטיוטות

אי לכך אני מסירה את ה V ומפרסמת אותו שוב:

"וויפלש", חוויות מהצפיה

   הצפיה בסרט 'וויפלש' העלתה בי זכרונות ותחושות ששכחתי מקיומם. תמונות ותחושות מהימים הראשונים שלי במקהלה צפו בתוכי.

למקהלה היה אז ותק של 25 שנים, אני הצטרפתי כשילדי עזבו לעיסוקיהם ולבניית חייהם. הייתה לי הזדמנות יקרה מפז להגשים חלום.

   המקהלה עמדה אז לפני הופעה חשובה, תחרות או משהו, ולמנצח, המלחין והמעבד היה חשוב הדיוק המירבי. הוא אסף בנפרד קבוצות קול, הופעתי לחזרות של הסופרן, לא ידעתי מה מצפה לי. לאחר שירה משותפת, הוא עצר בסימן קל, וביקש מכל אחת לשיר פיסקה בנפרד. ככה. סולו לאויר העולם.

   נחרדתי. וכשהיגיע תורי שרתי וזייפתי כהוגן, הוא אמר לי 'את אל תשירי' הוא אמר לעוד אחת את אותו המשפט. כשהוא נתן סימן לקבוצה להתחיל לשיר את הפיסקה - שרתי דווקא. הרי כבר לא היה לי מה להפסיד, ידעתי שאני בתור 'לעוף', אבל גם ידעתי שבקבוצה אהיה פחות חרדה ואשיר נכון. 'טוב אני רואה שאת שרה', הוא אמר 'אז תשירי'. שרתי. האחרת לא העזה לשיר 'דווקא' ואכן עפה מהמקהלה.

   אני נשארתי במקהלה 13 שנים תמימות, יצרתי קשרים נפלאים עם המנצח הזה שהביא את המקהלה לשירה בגבהים נשגבים, העיבודים שלו למקהלה היו משאת נפש, כל חזרה הייתה חוויה, כל מפגש היה כיתת אומן. הוא היה מוסיקאי גאון ואנחנו הירווחנו. גם כשלא הופענו על במות.

   נזכרתי גם איך היה מתעצבן בחזרות. הוא שאף לשלמות, וכשהיה צריך ללמוד שיר חדש, וקבוצת קול היגיע תורה ללמוד שיר היה צריך להתאמן בניפרד, השאר ממתינים בדממה, ואוי למצייץ. אם לא שרו נכון, היה המנצח מתעצבן, רוקע ברגליים, אבל אנחנו המתנו בחרדת קודש. לפעמים היינו צריכים לשיר בנפרד, קבל עם, שנאנו את זה, הזדהינו זה עם זה, ריחמנו זה על זה.

   יום אחד שמתי לב לעובדה שהוא חושב שהממתינים חסרי סבלנות, ושהם ממתינים בדממה ומשועממים. בדחילו ורחימו, ניגשתי אליו בהפסקה, ואמרתי לו עד כמה אני נהנית לשמוע כל קול בנפרד ואחר כך את מיזוג הקולות. הוא אמר 'כן...כן... ההתמזגות של הקולות...' מאז הוא לא התעצבן בחזרות.

   אבל בסרט וויפלש' הסיפור לא מסתיים באפיזודה דומה, המצב שם מחמיר הרבה יותר, המנצח בסרט אכזרי ופוגע עד כדי חולניות ליבי יצא אל הצעירים שניגנו בחרדה. אי אפשר לנגן ככה חשבתי, שהרי המוסיקה אמורה להביא להתרוממות הרוח עד שיידבק בה כל שומע, עד שתורגש אחדות עם הקהל והיקום כולו. זה רגע נשגב שלא יכול לנבוע מחרדה, חשתי כאילו זו אני שם ליבי יצא אל הצעירים השאפתנים בסרט, אוהבי מוסיקה המוכשרים שרצו להתקדם ולהיתמקצע. הוא עלב בהם ללא רחם, על צורתם החיצונית, מוצאם, על נטיותיהם המיניות, זה כבר לא הזכיר לי את המתעמלות הרוסיות הקטנות ורקדניות הבלט שם שבוהנותיהן מדממים, (לפי המסופר ) זו הייתה התעללות.

הצפייה בסרט גרמה לתחושדות קשות, כאוהבת מוסיקה וג'אז הפריעו לי הקטיעות במוסיקה, בכל פעם רציתי שימשיכו לנגן, לרציתי להשתלב במוסיקה, ההפסקות ברצף הפריעו לי כמעט פיזית. אני מבינה עכשיו שזו הייתה הדרך של הבמאי, ושהיא הייתה נכונה וחיונית לסיטואציה ולסיפור, הצופה הופך למשתתף.

   ג'אז לא היה לאורך הסרט לא היה אילתור, המוסיקה נקטעה רבות, לא היה תיפוף אמיתי, היו קטעים שהיו אמורים להביע וירטואוזיות רגש.

ומוסיקה אמיתית לא הייתה שם. רק בסוף הסרט זכיתי לשמוע את הג'אז הזה, אז ניזכרתי בשמו של אהוב נעורי, בשמו של ג'ין קרופה הגדול מכולם, ובנגינתו שחזרה להדהד בתוכי ימים רבים אחר כך.

   לא אומר כאן מה הייתה נקודת המפנה, ואיך פתאום נשמעה נגינה מלאה ונשגבת בסרט, כי הרי זוהי מהות העלילה, אוסיף רק כי בשלב מסויים הופתעתי לשמוע את המורה המוכר לנו מקודם כמתעלל - פורט על פסנתר ברגש, בעדינות ובכשרון כאילו היה אדם אחר.