המממ... כי Lampy רצתה ולא יכלתי לסרב:
את הדפוסים מכתיבים לנו בני האדם. לעומת זאת, את קוביות הגורל מטיל אלוהים. משמע, ההגיון האנושי, המתמטיקה הם מחשבה אנושית, תלויה בתפיסת עולם ורכושניות שיכולה לטעות ולהשתנות בכל
רגע נתון, לעומתו הגורל- אף פעם לא. חיינו הם אוסף של מפגשים מתמטיים, או יותר
נכון- טעויות מתמטיות. המטרה שלה היא לעקוב אחריהם. ישנה אגדה סינית האומרת שהאלים קשרו לכל רגל שלנו ולשל האנשים אותם נפגוש בחיינו חוט אדום, החוט יכול להסתבך, להתפתל, אך לעולם לא להיקרע. מה זה אומר עלינו בעצם?! שאנחנו חסרי כל בחירה אישית!
אם כך מה הטעם בחיים כתובים מראש?
צבעים. זה הדבר הראשון שהיא רואה. אדום. שחור ואז הצבעים מתחילים להתבהר. צבעים- בעינינו, הם בסך הכול תוצאות של קרני אור שפוגעות בעינינו. בעיניה- הצבעים הם כל מהותו של אדם. לכן כאשר אדם מת ויוצאת ממנו כל רוח החיות- נעלמים ממנו כל צבעי גופו ונותרת גופתו חסרת החיים. יש שיגידו שזה הדם שהפסיק לזרום להחיות את הגוף- אבל כבר אמרנו- המתמטיקה תמיד טועה.
לאט לאט הצבעים החלו להתערפל- שילוב של חוסר שליטה עצמית ואיפור שנמרח ונכנס לעיניה.סכין חד פעמית מפלסטיק- אחרי הכול,זאת רק הפעם הראשונה ועדיין נותרה בה טיפת הגיון אנושי. כוס זכוכית.
זכוכית- תמיד זכוכית- צבע שקוף, חסר עמוד שדרה, חסר צבע, תרתי משמע.
הנשימות נעשות קשות יותר ויותר אחרי כל מצמוץ בעיניי שהוביל לרצף של דמעות.
המחשבות התערפלו. באו ושבו ובאו שוב. שמנה....טיפשה....הוא....פרזיטית....צבועה
החלו לצוף לאט לאט זיכרונות מחייה. הנשימות נעשו קשות יותר ויותר. היא פתחה את הפה בניסיון לשאוב מעט אוויר דרכו אך ללא הצלחה.היא נשמה בכבדות ובמהירות, מהר יותר ויותר אך לא הצליחה להכניס אפילו טיפת אוויר.
לאט לאט הנשימות הפכו לחרחור צווחני.
היא כרעה על ברכייה, חסרת מחשבה, אוחזת חזק בראש ובשערות מנסה לעצור את עצמה ולחשוב מעט. שמנה....הוא....
הצבע היחיד שראתה היה לבן. לבן. לבן. לבן בכל מקום- סכין לבנה, רצפה לבנה, יד לבנה, וטיפות של דם זורמות אט אט על הרצפה- מכניסות חיות לעולמה האנמי והלבן. כל טיפה אדומה מוסיפה צבע ואור לחיה.
אדום, לבן,אדום, אדום. ושחור. שחור.
הרי בסופו של דבר כל מה שנשאר זה שחור.
ואדום.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
™Black Barbie