זה כמו בבית הספר. שכולן מסוג אחד ואני מסוג אחר. האמת שבשום מקום אני לא מרגישה שאני באמת מאותו זן כמו האנשים מסביבי (חוץ מעם החבר).

אני אף פעם לא מתאימה, לא מתאימה.

החדשה שהגיעה אחריי הרבה פחות.. טובה ממני בתפקיד. אני עשיתי פחות שגיאות ממנה. אני בדקתי כל דבר עשר פעמים, שאלתי המון שאלות, כדי לא לעשות טעויות (נראה לי שהם חושבים שאני קצת טיפשה בגלל זה).

אבל בכל זאת היא זורמת לתוך האריג החברתי הצפוף טיפין-טיפין ואני עומדת בצד פעורת פה.

מצד שני, זו לא קבוצת הבנות שהייתי רוצה להיות חלק ממנה, אני שונה מהן מדי (והנה אני שוב מוצאת את עצמי בקבוצת בנות ממוצעות פלוס שאין ביננו שום מכנה משותף חוץ מהגיל והמדים).

לפני כמה שבועות אמרתי לכמה בנות שם שאני מחוננת (לא התכוונתי. הן שאלו מאיפה הכרתי את חבר שלי, וזה דרך פורום מחוננים). ואז אחת מהן אמרה שזה הכי טוב להיות מחונן בבית הספר, ואמרתי שיש לזה יתרונות וחסרונות, והיא שאלה איזה חסרונות. אז היססתי ואמרתי שנורא משעמם בכיתה, ~נורא~. אבל בעצם רציתי לומר שזה עושה אותי שונה (מצד שני, אולי ההתבדלות שלי היא לא בגלל השכל המוטל-בספק)

באמת.

היום הבנתי כמה הצבא הכין אותי לחיים עצמאיים, למרות שזה טיפשי ואני בסך הכל חודש פקידה בבסיס פתוח.

היום למשל, הייתי בבית והשקית אשפה בפח הייתה מלאה, אז הוצאתי והחלפתי אותה. בחיים שלי לא הייתי עושה כזה דבר פעם. הייתי ממשיכה לדחוס פנימה זבל עד שאמא הייתה באה ומחליפה. פתאום אני רגילה לעשות בעצמי דברים.

בבסיס למדתי לבדוק את האוכל שאני מכניסה לפה (החלב ~תמיד~ חמוץ שם, כנ"ל הקוטג', לא משנה התאריך שכתוב על האריזה).

ואת החשיבות של ניקיון והגיינה (מה, המבנה לא מסדר את עצמו? באמת נהיית טינופת בלתי נסבלת אם לא מנקים כמו שצריך?OMG!!!!!).

ו.. לא יודעת, למרות שחשבתי כל הזמן שאני נורא עצמאית, הייתי די פרזיטית על הגב של ההורים שלי. ממש מתחשק לי שתהיה לי עכשיו דירה קטנה משלי (או עם החבר) ואוכל לדאוג שתהייה נקייה (לא מצוחצחת. נקייה), ושהאוכל במקרר תמיד יהיה טרי ומה שישן אני אזרוק, ואת השירותים אנקה ~באופן קבוע~, לא בכאילו כמו שעושים אצלנו בלשכה ולכן אני אף פעם לא יושבת עליהם, ואכבס את הבגדים ואטאטא כל יומיים-שלושה, ו- יהיה לי חתול צמרירי ויפה ואני אאכיל אותו ואלטף אותו כשיתחשק לי, ו~אף מפקדת מעצבנת לא תאמר לי שזה אסור ללטף חתולים!!!!~.

זהו, הוצאתי את זה.P:

(נראה לי שבעצם מה שבא לי לעשות זה להוכיח לכולם שאני מסוגלת לבד. גחמות של מתבגרים, איכ)

הגיעה היום בחורה חדשה ללשכה. אני מקווה שהיא גם תחזיק מעמד ותישאר. אם כן, אני מאבדת רשמית את תואר החדשה-שכולן-מכירות-אחת-את-השנייה-חוץ-ממנה, ומורישה אותו בגאווה ל.. הממ. אפילו את השם שלה אני עדיין לא יודעת. "החדשה".

ראיתי היום את דן חלוץ (או כמו שאצלנו קוראים לו, דני. ~מרימה את האף~). הוא בא אלינו ללשכה, הוא עושה סבב פרידה בפיקודים בארץ. יותר מהכל הוא נראה כמו איש זקן שהספיק לו. הוא היה מאוד חייכן וקולני ("בוקר טוב בנות פיקוד העורף! מה נשמע?"), ולא רשמי כל כך (אחד הקצינים בלשכה שלי אמר, אני חושבת שבצחוק, שהיום זו שבירת הדיסטנס שלו). מוזר לחשוב שהאיש הזה הוא-הוא אותו אחד שהתקשורת צלבה כל כך, שפיקד במלחמה, שכתבו עליו כל כך הרבה בעיתון ושאחראי לכל כך הרבה דברים. הוא פשוט איש זקן.

אני כמעט אוהבת להיות איפה שאני נמצאת, בצבא. כלומר, אם כבר נתקעתי כפקידה, אז איפה שאני. (אני מקווה שזה גם ימשיך ככה, בלע.)

הדבר היחיד שאני באמת יכולה להתלונן עליו זו המשכורת הצבאית. אני מתכוונת, 350 שקל. מה הם חושבים לעצמם. אני מרוויחה פחות מ-7 שקל לשעה! :|