כל הדבר הזה פה, זה שלי.

הולכת לאיבוד בין נמיר לאיילון,

עם אבריל באוזניים בפול ווליום,

אני שרה חזק ואני לבד באוטו,

קולטת אותה מהנתיב השני מחייכת אליי, זרה ויפייפיה

לוקח לי רגע. ואני משיבה חיוך, ומפסיקה לשיר (עדיין מחוייכת)

מאחרת לסדנאת כתיבה.

והמילים מתחילות להצטבר לי ראש,

אני יושבת שעתיים וחצי בשתיקה,

דרוכה על המשמר שאף מילה לא תברח לי.

כי המילים שלי, אני לא סומכת עליהן,

הן מטופשות מדי ומביכות אותי תמיד,

רוקדות את הריקוד המכוער שלהן על השולחן לפני כולן.

אז אני סותמת חזק,

מבוצרת,

פותחת את הפה רק לשלוש שאכטות זריזות,

מנסה להרעיל אותן,

שיחנקו.

אחר כך הגיע כאב ראש,

ואני יודעת שזה אשמתן של הארורות,

הולמות לי בראש כל הדרך למיטה, שהיא גם לא נוחה וגם לא שלי.

ואני מועכת לעצמי את הראש תוך כדי הירדמות,

תוך כדי שאני מבטיחה לעצמי שמחר אכתוב,

אז הנה

כתבתי.