כל הדבר הזה פה, זה שלי.

אז אוטובוס.

אני שם אבל לא אני.

מסתכלת עליי מהצד,

אולי מתבוננת,

אולי מרפרפת,

אולי אפילו לא מסתכלת.

אולי אני הנער האתיופי שפולש לי למרחב האישי,

מפסק את רגליו ויורה את מילותיו לכל עבר,

ובלב שלם וכנה ונטול חרטה, מספר בדיחות על אונס לחבריו המבודחים לצידו.

אולי הגבר המתגרד בקרסול שישב שלושה ספסלים מולי,

ולא יכל להתאפק מלהראות לי ערבי,

לא התאפק מלהתכופף כל כמה דקות ולהתחפר עם אצבעותיו בין קצה מכנסו לנעלו,

ובטח לא יכל לחוש את הסכין שאני ראיתי בראשי, מסתתרת בגרבו.

אולי החייל עם הכיפה והמראה המתוק ברכבת, שישב ממש מולי רק בצד השני,

וצחקק למסך הפלאפון שלו כל הנסיעה,

פיספס את פרצופי הפעור ואת עיניי הרדופות אשר משוטטות במסדרון הקרון ועוקבות בחשדנות אחרי גברים.

במעילים חמים,

בחולצות קצרות,

עם יותר מדי כובע,

עם פחות מדי שיער,

עם חזות אמינה, מה שאתה מנסה להסתיר,

עם חזות מחשידה, מה אתה הולך לעשות.

ואני נושמת אל תוך נשמתי את אדי החרדה שנידפים מליבי,

ועוצמת עייניים, ונכנעת אליה,

אל התחבורה הציבורית, ברירת מחדלי,

זאת שמאפשרת את קיומי ובוזמנית מקצרת לי אותו.