כל הדבר הזה פה, זה שלי.

היי יפה שלי,

אני בכלל לא באה לקרוא לך בכינוי חיבה אבל זה פשוט יוצא לי, כאילו זה השם שלך יותר ממה שהשם שלך הוא שלך.

מאוד קשה לי איתנו.

אני מנסה לחשוב עד כמה זה קשור לפנטזיה שיש לכל ילדה מתבגרת בראש על בחור מהמם שיתאהב בה וירצה להיות אך ורק איתה כל היום ולא יפסיק לחשוב עליה ולהתגעגע.

כבר הגעתי בעצמי בחיים האלה למסקנה החשובה שאנשים הם לא חפצים ששייכים לי ומותר לי להרגיש רגשות מיניים ורומנטים ליותר מבן אדם אחד.

אני שוכבת על הספה בסלון ביום שבת בערב ומרגישה ריקנות שכמעט מכאיבה לי,

בוהה במטבח המשופץ ומנסה להזכר כמעט בכוח איך לפני חודש בערך הייתי בקיריגנגה,

נכנסתי למערה של רגו ולתוך השק שינה שלו ונתתי לו להכניס את היד שלו לתחתונים שלי.

איך מסביבי הכל היה ירוק וחי ופראי כל כך ולא הבנתי מי המשוגע שהמציא את המונוגמיה ואיך הוא גרם לכולם להשתגע ולהאמין לו שנועדנו להיות שייכים לבן אדם אחד.

אני עדיין מאמינה בזה.

חזרתי לארץ אחרי חודש שלא דיברנו כי לא הייתי זמינה, מתוך טיול של חמישה חודשים.

התלבטת איתי אם לבוא לקחת אותי מהשדה אבל התעקשתי שלא כי היה לך מבחן,

וכשנכנסת בדלת בשישי בצהריים, שעות ארוכות אחרי שנחתת,

חיבקתי אותך ונישקתי אותך והיית לי זר.

אבל מהר מאוד משהו בינינו הפך לנורמלי. ואני חושבת שנורמלי זאת המילה השנואה עליי.

כואב לי שאני לא יכולה לחלום איתך,

שאני אומרת שבא לי שנטייל או נטוס או אפילו מספרת לך על הריינבו ואומרת לך שאתה חייב חייב חייב לחוות את זה,

ואז אתה אומר משהו פרקטי ומפגר על הלו"ז שלך ואני מרגישה את הפיה שלי נושרת לרצפה.

כשאמרתי לך שהלוואי שהיית פה לידי,

כי אני כל כך מתגעגעת אליך שבדרך לחברה שלי התבלבלתי ובטעות נסעתי לכיוון הבית של אמא שלך,

כעסת עליי שאני עושה לך רגשות אשמה שאתה גר בבאר שבע,

מרגישה שאתה פשוט לא מסוגל לחלום איתי או לראות משהו רומנטי במה שאני אומרת.

ויכול להיות שאני באמת לא רגישה מספיק ושאתה לא מספיק פתוח כדי להודות שנפגעת ממני בזמן שטיילתי,

אבל אתה לא אומר לי

לא אומררר

פשוט אוהב אותי נורא

אבל על אש קטנה

ואני צריכה יותר

אני עייפה מדי בשביל להמשיך לכתוב לעצמי

הלוואי שיכולתי לכתוב למישהו אחר