איפה אני? רצה במעלה הרחוב הלוך חזור,
דופקת על דלתות.
לפעמים הן נפתחות מעצמן ולפעמים, אני צריכה להתחנן.
אבל אני תמיד מתחננת מבפנים.
עוד לפניי שאני מגיעה בכלל לסף,
הדמעות כבר בעיניים,
המחשבות האובדניות כבר בראש,
תחושת הקורבן,
מכינה לעצמי תירוצים.
ממש קשה לשנוא את עצמי ככה,
כבר הפסקתי להגיד לעצמי כל הכבוד על שקמתי בבוקר מרוב שזה כבר לא מעניין אותי,
שינה או ערות,
אני גם ככה ישנה.
החיים עוברים ולא טוב לי,
לא סומכת על אף אחד בעיקר לא על עצמי
שכחתי כבר מה טוב בי
אני רק מחכה שהימים יעברו ואוכל לסמן עליהם איקס אבל אני לא מחכה לשום דבר,
אולי רק לדברים שלא תלויים בי בכלל.
הגיע הזמן להציל את עצמי אני חושבת.
הגיע הזמן להתאהב בי.
ולהגיד בקול רם שאני יפה ומוכשרת,
אני כל כך טובה והלב שלי רך כמו שאהבה צריכה להיות.
אז למה אני כל כולי עצורה,
כנועה,
פחדנית ואדישה,
יאללה די כבר,
מגיע לי יותר
מגיע לי לסמוך על אנשים אבל קודם כל על עצמי
ולאהוב את עצמי
ולהפיק משתי ידיי את המקסימום שאני יכולה להחזיר לעולם
אבל קודם כל לעצמי
ולהגיד תודה על הקיום שלי
ולא סליחה