החיים מחוץ לארון.

אתם מכירים את הימים האלה שנראים כאילו שום דבר לא הולך בסדר? אלה ימים שבהם כל מה שאתה עושה מרגיש כמו קרב קשה.

דברים שצריכים להימשך 20 דקות נמשכים שעתיים. אתה עושה כמה טעויות "קטנות" וכמה טעויות "גדולות".

אלה ימים שבהם המשקל של העולם על הכתפיים שלך, ואתה רוצה לבכות ואתה גם נשבר כמה פעמים.

יום נוראי שבו זה נראה כאילו שום דבר לא זז קדימה, ואתה פשוט רוצה לוותר, לארוז את התיק שלך ולנסוע חזרה לזמנים פשוטים יותר,

כאשר החיים שלך נראו לך "קלים"?

זה היה יום שלישי 23 ביולי 2013 בשבילי.

הייתי בהתקף זעם, לא הייתי אני "המושלם" כמו שכולם מצפים שאני אהיה.

בעיצומו של ההתקף שלי התווכחתי עם אלוהים/היקום/כוח עליון/ סלע קסום/(כל דבר אחר רוחני שאתם מאמינים בו) ושאלתי את עצמי:

מה קורה בעולם הזה, מה אתה רוצה שאני אלמד כאן? והתשובה שקיבלתי באופן מיידי הייתה סבלנות ואמון.

כשלקחתי קצת זמן כדי לתת לעצמי קצת פרספקטיבה הבנתי שאני מנסה להכריח את כל זמן שלי על העבודה. היה עליי כל כך הרבה לחץ היום.

אני עובד קשה ומנסה בכוח שהכל יהיה מושלם עוד מההתחלה. כן יש לי המון נסיון בניהול ניירות, צוות, כתיבה וכו',

אבל כשזה מגיע לאימון ולנסות להביא רעיונות משלי אני מתנהג כמו ילדון בן שנתיים.

כן, אני "חדש" יחסית שמחזיק את עצמו בסטנדרטים שלו ומשווה אותם לאלו של מומחה.

כן, זה נהדר שיש לך מטרות ושאתה שואף לגדולה, אבל לא לנקודה שאני שופט את עצמי כל כך בחומרה.

העבודה היחידה שלי כרגע זה להיות סבלני, לנסות ולסמוך על אנשים יותר... איכשהו למצוא אמון וסבלנות.

אבל בסופו של היום הנוראי שלי, נחשו מה? הכל בסדר. לא הכל חייב להיות כל כך נוראי.

עשיתי היום מצגת גדולה במשרד שאני עובד בו והבוס אמר לי שיחסית למתבגר אני נורא אחראי ומסודר.

התחלתי לעבוד עם לקוח חדש. בשבוע הבא יש לי שתי פגישות עם לקוחות חשובים.

הייתה לי ארוחת צהריים נהדרת עם חבר ותיק. הייתי בחדר כושר ואני אחרי מקלחת, יושב על המחשב.

ועכשיו אני מחכה לפגישה הפנטסטית שלי עם החבר שלי, ולבלות את הלילה ביחד.

אז למעשה, זה באמת יום טוב בסופו של דבר.