אמא, מתי תלמדי מעצמך. מתי תביני שהבן שאת מחזיקה לא ברצונך הוא. לא את חלומך את חייה, אלא את חלום בעלך.

תוהה אני עד כמה אבודה היית בגילי אם נוצרה לה הילה, ולא בת אדם.

ללא שום עצמאות. מתי תלמדי מעצמך כי כשהייתי קטן לא הכסף היה חשוב. ולא הגודל של הבית, ולא הדופי של הגינה.
אלא השמחה. האושר, הטוהר. איך לא למדת מעצמך, רק את בעלך לרצות רצית..

שדעות אלה היו שלו? או שמה לא. אני מאמין שאז, עוד כילדה.. נשאר בך הניצוץ. אבל איפה הוא עכשיו.

הנה אני מנקה מטאטא שואב ושוטף חדר שהוא לא שלי, המטלות מתבצעות אך מאחוריהן עומד ריק,

של אב שלא מעוניין או מאמין בי. פרנואיד נולד בי. שנאה בבית. גועל.

כל הגורם לצרות הוא החוסר בכנות, הבצע. האם טוב לך בבחירה החדשה? האם את שמחה לחזור

לבית שאין לי

_______________________________

שיר

שלום קוראים לי עדן

שום דבר בי לא יפה זה לא יוצא לי מהראש

או שבעצם כן ו

תקרת החיים שלי מתפוררת

עד כמה אחד יכול  לסבול כשהחיים 
בבוץ נראים כמו סרט

ואת לא מסתכלת.

אני רוצה אותך קרוב אני רוצה ולא

זה יוצא ונגמר

ומה כולם רוצים בעצם

כל הזמן עבר מאז ועדיין לא

הרגשתי שלם

זלזול  עולה ביוקר

אנשים נאבדים בתוך עצמם

את כאן אבל הולכת

להתעורר במציאות

 זה מדכא

בגיל חמש סכין חדה

הילדות שלי

כבר לא קיימת

הילדות שלי הלכה

את נעלמת

אני רוצה אותך קרוב אני רוצה ולא

זה יוצא ונגמר 

לעולם אל תמסור את סיסמתך או את מספר כרטיס האשראי שלך בשיחה של הודעות מיידיות.

Frank teh אומר/ת

שלום ובטחון לכל הגמדים (:

~ אומר/ת

וואו

~ אומר/ת

בוקר טוב

~ אומר/ת

חלמתי עליך פעמיים

Frank teh אומר/ת

ישנת אצל אדר?

~ אומר/ת

כן

Frank teh אומר/ת

דש וכאלה

~ אומר/ת

אני עדייןאצלה

~ אומר/ת

היא בקייטנה

Frank teh אומר/ת

אה

~ אומר/ת

אני פה לבד

Frank teh אומר/ת

את לא לבד.

Frank teh אומר/ת

(:

~ אומר/ת

טוב אז עם עדן במסנ...........

Frank teh אומר/ת

נכון

Frank teh אומר/ת

חיחי

Frank teh אומר/ת

בוקר טוב יפה שלי

Frank teh אומר/ת

חיבוק הכייייייייי גדול שאפשר

Frank teh אומר/ת

D:

Frank teh אומר/ת

ונשיקה על הלחי

Frank teh אומר/ת

אני אוהב אותך

~ אומר/ת

בחלום הראשון אתה היית המושיע בגהנום

Frank teh אומר/ת

המושיע בגהנום?

~ אומר/ת

כן הייתי סוכנת חשאית בגהנום חחחחח

~ אומר/ת

ואז מצאתי ספר או משהו שהיה בו כתוב שזה התפקיד שלך

Frank teh אומר/ת

חח איזה מגניב

Frank teh אומר/ת

מה זאת אומרת אבל? המושיע בגהנום

Frank teh אומר/ת

ואני רואה המון משמעות בתפקיד שלך

Frank teh אומר/ת

!

Frank teh אומר/ת

בפנים בפנים את כן אוהבת את עצמך

כמו שאני אוהב אותך!

Frank teh אומר/ת

D:

~ אומר/ת

ואז היה כתוב שהחתולים אוכלים את הנשמות ביום ובלילה ואתה הצלת את מי שהצליח לדעת

Frank teh אומר/ת

ראית אותם?

Frank teh אומר/ת

החתולים?

~ אומר/ת

אבל האשה ההיא כלאה את התאומות חחחחחח כי הפוסטמות סיפרו לה על הספר

~ אומר/ת

ואז הדוקטור ההוא קלט שאני לא באמת מתה

~ אומר/ת

בגלל שהיו לי רגשות אליך חחחחחחח

~ אומר/ת

לא יכולתי לומר לך שאני לא באמת מתה!

~ אומר/ת

וזה העציב אותי ולמתים אין רגשות

~ אומר/ת

והיינו צריכים לאחוז בכזה

~ אומר/ת

מעקה

~ אומר/ת

בשביל לא להסחף עם שאר הנשמות

~ אומר/ת

מן משהו כזה

~ אומר/ת

יש פה מצלמה!!!!!

~ אומר/ת

איך ישנת?

~ אומר/ת

אתה מרגיש יותר טוב היום?

Frank teh אומר/ת

הלכתי לישון ב4 בערך

Frank teh אומר/ת

וקמתי עכשיו

Frank teh אומר/ת

אני מרגיש מצויין

Frank teh אומר/ת

סוף סוף מדבר איתך

Frank teh אומר/ת

ראית את החתולים.?

Frank teh אומר/ת

תודה

~ אומר/ת

ב4???? למה

~ אומר/ת

אני חושבת שכן

Frank teh אומר/ת

לא הצלחתי לישון

Frank teh אומר/ת

היה להם שיניים?

~ אומר/ת

נזכרתי בחלום השני!!!!!!

~ אומר/ת

חיכיתי לך שתבוא!

~ אומר/ת

ולא באת!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

~ אומר/ת

ואז שי ניסתה לשכנע אותי שמכוער אחד שנכנס דרך החלון הוא אתה

~ אומר/ת

והתעצבנתי עליה!

Frank teh אומר/ת

חח

~ אומר/ת

היא אמרה זה קורה לך שאת חוסמת מה שבא לך\

~ אומר/ת

חוצפנית!!!!!

Frank teh אומר/ת

חח

Frank teh אומר/ת

אבל זאת את שאמרת לעצמך!

Frank teh אומר/ת

שאני מכוער!

~ אומר/ת

חחחחחחחחחחחחח

Frank teh אומר/ת

חח

~ אומר/ת

אתה לא מכוער

Frank teh אומר/ת

חחחח

Frank teh אומר/ת

את החלום הראשון אהבתי

Frank teh אומר/ת

כשאמרת מושיע זה ישר הזכיר לי

Frank teh אומר/ת

את האנרגיה שהרגשתי

רש ם ילד יקר!

מה הייתי עושה
בלעדיך?

כנראה שהרבה
פחות.

בזכותך נוסף
נופח שלם של עשייה ליום – יום שלי, דבר שכל כך חיפשתי, כל כך רציתי, ואפילו לא
ידעתי שזה מה שאני רוצה, אבל בעזרתך, כמו שיקוף של מראה, הצלחתי להבין ממש ממש איך
אני רוצה שחוק הכמו-קולנוע יראה. וככה, לאט לאט, עם הזמן שעבר החוג התעצב וקיבל את
הצורה שלו.

אפילו עשינו
הצגה בייחד! איזה טירוף! עד היום קשה לי להאמין שזה קרה, והצליח כל כך, אני ממש
מקווה שלנצח תמשיך להביע את  עצמך בדרכים
יצירתיות.

לצערי, לקראת
הסוף הפסקתם להגיע באותה תדירות ואני כבר פחות יודע מה שלומך, ואיך אתה מרגיש,

אבל! אני אומר
תודה על התקופה שבה כן יצא לי להכיר אותך, ואת האחים המדהימים שלך, וההורים
הסופר-על שלך!

הפרידה היא
תמיד קשה. אני עובר הלאה לתפקיד קרבי בצבא, ואז אשתחרר ובטח אעבוד בחו"ל.

אז אני לא
יכול להבטיח שאנחנו ניפגש שוב, אבל אני אשמח אם זה יקרה במקרה.

 ואני רוצה לומר לך כמה דברים;

אני מאמין בך.

אני חושב
שתוכל לעשות מה שתרצה בעולם הזה, ולהגיע לאן שתרצה, כל עוד תשמור על ראש פתוח,
ותאמין בעצמך. הכל אפשרי בשבילך

אתה בן אדם
מדהים, וכישרוני, והיה לי מאוד קל לראות את זה בך, ומאוד קל להתחבר אליך, גם אם
עכשיו זה יכול להיות קשה, זה משהו שאם מתאמנים בו אז כמו כל דבר – נהיים טובים
יותר, ואני בטוח שהמון המון המון אנשים יראו את האור שבך כל עוד אתה קיים (:

בחור מדהים!

אז איזה כיף
היה! וחבל שזה צריך להיגמר. אבל, השמש תמיד זורחת, והכוכבים תמיד נוצצים.

להתראות, ואם
לא בעולם הזה אז  בעולם הבא!

טל יא מלך יא
ענק יא גדול יא שמוק יא מעצבן יא גיבור יא אלוף  יא מפריע יא חתיכת אינסוף של דברים מכל הסוגים!
מה זה!!!! כמה כעסתי  עליך?

אתה זוכר כמה
כעסתי עליך!? אתה זוכר למה?   mso-hansi-font-family:"Times New Roman";mso-char-type:symbol;mso-symbol-font-family:
Wingdings">J

אתה חושב
שעכשיו אני יכול עדיין לכעוס?

עכשיו, אחרי
שראיתי מי אתה באמת? מי אתה מבפנים?

איזה תותח,
איזה אלוף, כמה אישיות אתה מחביא!!!

אבל למה
להחביא?

ולמה לפעמים
להיות רע לילדים החלשים זה משהו שאתה עושה? איך זה עוזר להם להיות חזקים יותר?

והרי זה מה
שאתה מחפש נכון? אנשים חזקים בתור חברים שלך?

אתה יודע,
אחרי שעוזרים למישהו חלש הוא נהיה חזק יותר,

ואז הוא זוכר
אותך, בתור מי שאתה! באמת! אחד שיודע מה טוב בחיים האלה.

אחד שאוהב
להביע רגש, שאוהב הומור, שמחפש הרפתקאות, שלא יושב ומחכה שהזמן יעבור, בלי שהראש
יתפעל מערכת שלמה שבונה אלף אלפי יצירות בשניה! המוח שלך! יא אדיר!

אני ממש ממש
ממש ממש שמח שהיית חלק מאיתנו, למרות שזה התחיל לקרות רק לקראת הסוף,

אתה גאון,
ואתה מדהים, והיית לי להשראה לכל החיים בערך, ואני מודה לך, שהסכמת להיחשף,
להיפתח, להראות את הצדדים המתוקים שלך, שכיף איתם.

אני יודע שזה
לא פשוט לעשות את זה. אני גם יודע שלא פשוט לקרוא את המכתב הזה שאני כותב לך
עכשיו. ואני יודע שהדברים שביקשתי ממך כאן במכתב, ובכללי בזמנים אחרים, היו גם
מאוד מאוד מאוד לא פשוטים. אבל זה שהם לא פשוטים לא אומר שצריך לוותר על לנסות
לעשות אותם. רק מהקרבות הכי קשים אנחנו יוצאים מנצחים באמת, ואני לא מתכוון לקרב
עם רובים, אני מתכוון לקרב פנימי, לניסיון להגיע לתובנות והשתפרות בינינו לבין
עצמינו, בינינו לבין הסביבה שלנו.. וניצחון כזה, מביא הרבה פרסים בחיים. נראה לי.

בכל אופן,
בעיני ניצחת.

רציתי להגיד
לך כמה אתה מגניב, כמה אתה חשוב לי,

כמה אני מאמין
בך, ושאני מאחל לך הצלחה מטורפת בכל אשר תלך, ובכל אשר תבחר.

אני ממש מקווה
שתמשיך לקרוא ספרים, וספרים מעניינים יותר ממה שיש בפינה של הילדים.

ואני מקווה
שתהיה שמח ושתדע לעשות לעצמך טוב.

היה לי העונג
להכיר,

אלפי תודות

עדן

Princess White Bird Chapter One

 Once upon a time there was a sad princess in a white dress. White skin and white mind. White hair and white faith. But then she was born onto this world..
She had faire skin and olive green eyes which she used to see Truth. She could see the colours of people and like a chameleon, her outer layers always adapted to the colours of the people around her. So it came, that this princess was covered in all sort of colourful layers and she was shining like a rainbow fish. Everybody wanted to play with this oddly special princess, because she reflected a lot of colour back to obscure venues. However, the little princess was still sad, because she really liked her white dress and she felt as though nobody could really appreciate it or even see it. Eventually she felt really confused what colour was HERS and she started to forget that her dress was white underneath all the colour patches. When the princess grew older and it came the time for her to leave her ancestors castle and build a home of her own, she build a wall of sulphuric coloured thick stone, so high that she was hidden behind it and most of her former companions couldn't know anymore, where their special friend had gone. Of course the princess did open the wide and big doors of her castle occasionally, but she was very careful of who she let inside.

 Chapter Two

In order for the princess to be accepted amongst her folks, she had to prove that she would be a good mother so they saw her as their queen. It was, that the world from which she had evolved was in much agony and confusion and her people needed a mother, a queen, a goddess that lead them back to their inner lights. Thus it was necessary that the princess found a prince that would stand by her side and guide her back to her roots and centre of motherhood. It was a quality that came so naturally to her and yet she had forgotten all about it. The problem though was, that the only prince suitable for this role, had to overcome the challenge to recognise her white wedding dress, that she had been wearing all along, behind the sulphuric colored walls and the colourful layers.

Chapter three

 The time had come that the princess had to participate in a big feast that was celebrated all around the world by the commune of Colouria. She travelled a long way across the blue ocean and the yellow desert, to find a city build of thousand shades of diamond lights. The feast had already gone on for several moons and each night the princess had danced with many potential princes, but they were all so busy being fascinated by her patches of colour, that they just couldn't find the magic key to enter through her layers.

Chapter four

 The sun was burning hot and the sand was blinding the eyes of people, therefore all they had left for vision was their hearts. But for many of them it was too hard to dance just to the rhythm of their pulse and they needed to rest their sparkling minds that were dizzy from all the colour spice they had eaten during the feast. While the majority lay resting, only a few remained standing. Their skin was yellow from the sand, their eyes red from the dust, their hands and feet were cracked from the dry and the thoughts tired from heat. Yet they remained standing, just following the pace of their pounding hearts. It was only then, that the princess noticed a stranger that had something about him that was different than all the other princes she had danced with and it was subtle and unimposing. This men stood not to prove he was tough, he stood because he WANTED to stand. His hands held kindness and his eyes care and the princess realised: This must be the prince of Volunteria! For a while they exchanged silent understanding and support and when the day had come to depart, a queen with moron hair and hazel eyes saw the invisible bond of those two strangers, that were connected through their power of standing against a storm. She was a mother and healer and he was a giver and carer and this smart queen, she understood, that even the strongest of people need a shield of protection sometimes and so she wrapped them in a bubble of safety and water blue energy.

 Chapter five

 Finally the hour had come, that the feast was over and everybody shall return to their own reign. The princess suddenly did not feel like adhering her arranged meetings and conferences and it appealed much more to her, to rest and heal a little bit. The young prince of volunteria had noticed the loneliness about her and he took all his courage to invite her to stay with him in his kingdom. He spoke: “My kingdom is poor and I do not have a camal to carry you, nor do I have much gold to buy you the best wine, but I WILL carry you on my shoulders, as long as my feet can carry me and I WILL take you to cold and soothing springs when your lips are dry. “ The princess felt great trust and when everybody was loading their carriers and got coordinated to their destination, the princess suddenly felt without knowing, which was her destination and with surprise she heard her own voice say: “I go wherever this men goes!”

Chapter six

 Soon the prince and the princess were in a garden like Eden and amongst a thousand crystals they stood, she and this collector of gems and the urge arose in her, that SHE wanted to be collected too. When the night fell and the desert dust was washed from them, they stood clear and clean before another, exposing their souls, exploding in white fire. This peace and harmony was interrupted only by a white bird, that fell hurt from heaven right to the ground at their feet. The prince saw the bird with stirred astonishment and then looked at the princess, across all layers and whispered: “A white bird from a foreign country fell to my garden…” Slowly the princess started to see Truth, a Truth that she had not really hoped for anymore: This prince had found a gem and this gem was a key, THE key to her whites birds heart!

ובעוד אני תופר פיסת בד ניילון כתומה, בצמוד לפיסת בד ניילון אפורה, באיטיות ובעדינות,

אני נזכר שנשאר לי רק יום אחד עד שאני אמור להגיש את דברי לעיתון עמותת מ.ל.א

יש מוזיקה רועשת ברקע, אחותי הגדירה אותה כ"חלום פסיכוטי של אמן שהיא לא מעוניינת לשמוע"
 אני לובש בגדים רפויים ביותר, חושב לעצמי, ברחמים עצמיים,

כמה קשה להיות אני, כמה זה מורכב, כמה אני באמת אבוד, ומבולבל, ואבוד ומבולבל.

אני בסוף שבוע, דהיינו, חופש זמני מהצבא, מהמשימה שלי, שהיא להיות שליח ונציג על מדים במסגרות פורמאליות ובלתי פורמאליות לחינוך. (ידעתם שילדים בקרב העדה האתיופית מקניטים אחד את השני בעזרת המילה הבאה – 'עולה' ? לדוגמא "איזה עולה יצאתי") מה שאומר ß איזה כיף! חופש! אני יכול לעשות, כל מה שאני רוצה! לטייל איפה שבא לי! לחגוג עם כולם!

אבל זה לא ככה,

לא כל כך כיף לי, אני מרגיש כבול למנהגים והרגלים שבניתי, המצב הכלכלי שלי, הרעוע, הוא תוצר ישיר של התנהגות לא נכונה, שלי, כך שבמקום להחליף אוהל, אני תופר את הישן. יש התארגנות של אנשי חופש בארץ ישראל, אשר הקימו מחנה פתוח ואוהב לכל אדם, בלכיש, ולא מתחשק לי להציג את עצמי בפני אנשים שכה שמח להם.

אני באבל, ואני בבושה, אני בהנמכה עצמית, ואני בהתנשאות, ואני אוהב את זה, אחרת לא הייתי מייצר לעצמי רגשות שכאלה, אני מפחד. הרשו לי להפנות אתכם, קוראיי היקרים – לשיר הבא – שיוצר על ידי 'מחלקת העיטים', באלבומם – אף קר – "ארוחה לשניים" https://www.youtube.com/watch?v=-JqXqFCSioU

השיר המלנכולי הזה מסתדר לי בול, אישה מפחידה מציעה בצורה מאוד מפחידה לשבת לאכול איתה ארוחת ערב, עם מוזיקה רכה, ויין, ואוכל טוב, והאמן, משקשק במכנסיים. הקהל מריע, והשגרה – בלתי נמנעת

בזמן האחרון אני סוגר מעגלים. מתחיל וסוגר, מסתובב ונעלם, ממשיך הלאה,

בדיוק במקום שבו למדתי לנווט כשהייתי בכיתה ט', חזרתי על מדים, והנחתי תלמידים כיצד ראוי להתנהג בצבא. הם זחלו על העפר וידיהם דיממו לאחר המאמץ, והרגשתי, גאה. באותו בסיס גדנ"ע פגשתי את המורה אשר ניהל את קורס הניווט הנ"ל, הוא היה עם התלמידים שלו מבית ספר אחר, וגם הוא היה בעזה בזמן צוק איתן, במילואים.

לא היה לי זמן, לעכל, את כל החוויה הארורה הזו, מרגיש לי כאילו לפני יומיים קיבלתי מדים, שרתי שיר שאני מאלתר בזמן שיורד גשם ואני רועד מקור במסדר סמל הראשון, ולמחרת כבר הרגתי בני אדם שניסו להרוג אותי, והיום אני פה, כותב. כשהייתי ילד נבחנתי לבית ספר מיוחד למדעים ואומנויות, אני מניח שהייתי בלאגניסטי מדי בשביל להתקבל (שכנעתי את כולם ללכת יחפים, זרקתי את הפלאפון כדי לבדוק מתי הוא ישבר..) לא הבנתי אז את כל הקטע של הילדים שנבחנו למגמת האומנות. מה זה בכלל? לשבת שעות ולשחק בפלסטלינה, זה לא קשה. אני הייתי בקטע של המדעים והפיזיקה.

והיום?

היום החלום שלי הוא ליצור. אין דבר שמחייה אותי יותר. כשניגנתי בפסטיבל למען שלום עולמי לא מזמן, אנשים רקדו משהו כמו 20 דקות והרגשתי את האלוהות זורמת דרכי, וכאן, מתחיל הבלבול.

בסוכות, היה לי חופש של שבועיים. כמעט ולא יצאתי מהבית. לבד, ובודד, ואף אחד לא באמת נמצא במקום של להיות התמיכה המדויקת שאני צריך, כי הרגשות האלו, שאני מתאר, מפחידים מאוד, ואף חבר לא ירצה לאכול בצל לנצח, לכל אחד קשיים משלו.

כשנכנסתי לעמותת מ.ל.א, לסדנה, הייתה זו יד הגורל, המדויקת, וכמעט שאין לי כוח לתאר את זה מחדש, כי כבר עשרות פעמים ניסחתי את זה בצורות שונות לאנשים שונים,

אבל מגיע לכם לשמוע, קוראיי הנאמנים,

בעזה, מילאתי פקודות,

ולפעמים גם צרחתי פקודות,

למפקד המחלקה שלי,

שנרדם בזמן שמירה במארב,

שכמעט הרג את כולנו כשרצה לזרוק רימון על עמדת מטענים שכללה 20 ג'ריקנים של בנזין.

ומהר מאוד, כתבתי במכתב לאהובה דמיונית, "אם אאלץ להמשיך עוד יומיים שכאלו,

אצטרך להחליף את עצמי במישהו אחר, ממלא מקום, כי כל האלימות הזו קצת גדולה עלי."

כשיצאנו מעזה לא יכולתי לדבר.

לא יכולתי לבחור

לא נשאר בי יותר מדי,

חברים אמרו לי מתי לאכול, מתי להתלבש.

ואז שוב היה לי "חופש"

הכנתי לעצמי שלט, היה כתוב עליו "צפונה" ומעין שושנת הרוחות מצוירת בגאון

והגעתי לתחנת אוטובוס. תכננתי לקחת טרמפים. אבל לא הספקתי להוציא את השלט וכבר רכב עצר

פתח את הדלת

שאל אותי

"אתה נראה כמו מישהו שרוצה לקחת טרמפ צפונה, רוצה להיכנס?"

ונכנסתי

ואז הוא שאל; "אתה יודע מה זה ריינבואו?"

והנהנתי

והוא לקח אותי, לאותה התכנסות שהזכרתי מקודם, של אנשים חופשיים

והתחלתי להרגיש שאני מסוגל לדבר, ולהחליט, והיה לי טוב יותר, וחייכתי.

ושם, בין השאר, פגשתי צעירה, שסיפורי נגע לה.

ומהר מאוד היא רשמה אותי להתנדב בפסטיבל לשלום,

והכירה לי את עמותת מ.ל.א.

וככה הגעתי, בלי לדעת יותר מדי מה למה ולאן,

לבית ברל, שהיה מלא בפרצופים נבוכים של סטודנטים,  ופרצופים כמעט תחמנים של אסיסטנטים.

היה נחמד לומר שלום, להציג את עצמי בביטחון, להרגיש שלעשן סיגריה זה לא בסדר,

ואז זה התחיל, התכנסנו כולם, והבטנו בעיניים, כוכבי כלשהו.

אני מניח שאני דוגמא דיי קיצונית,

לפלא הזה, שכולנו יצרנו. סביבה מחבקת. אוהבת ומקבלת. יודעת ואופטימית.

עם הנחייה שכזו, איך אפשר שלא להיות בטוח, שהעולם נעשה בטוב, ובטוב הוא ימשיך.

שאנו קובעים מי אנחנו ומה אנחנו רוצים. מה עושה לנו טוב. 

הייתי צריך את החיבוק הזה. והאהבה הזו. יותר מהכל, היו אלה יומיים ביקום מקביל, של אושר ואהבה, ועצב ואמפטיה, כל רגש הוא טוב, כי כל רגש מייצג כנות פנימית. משיכה.

אבל רומא לא נבנתה ביום אחד, והיה עלי לחזור לבסיס צבאי ולהנחות תלמידים בבסיס גדנ"ע כבר למחרת.  לא היה לי זמן לעכל, החיים במרוץ מתמיד.  אבל התזכורת הזו, שיש אנרגיה טובה, איי שם, שמחכה לי, היא זו שנותנת לי את הכח והסיבה לקום בבוקר, כשאני מתמודד עם נוער, שרואה וחווה דברים מעט אפלוליים בסביבות חשוכות.

ואם אני, שבמקרה, מוחלט, הגעתי לפורום הזה,  קיבלתי את החיבוק הזה, את האהבה, הסקרנות, הדאגה האימהית,  הצלחתי להפיק ממנו זיכרון חיובי שכזה, שמעודד אותי להיפתח לעצמי, להיזכר בדברים אשר השארתי מאחור, באדם החדש שאני בונה – עצמי – באהבה שבה אני חושב על המושג הזה, החדש בחיוניותו –

"אני"   

מניח שדמויות אחרות, יכולות למנף את החוויה לגבהים אדירים ונפלאים עוד יותר,

אין לי ספק, שעמותת מ.ל.א. יוצרת אור בוהק בעולם שלנו, שחלקו ריק, וחלקו אש.