Tjomnyi Lec

* סיום אלטרנטיבי- אפשר לומר- ל"סיפור על כוכב/ שדים ונימפות מים".

אפשר לקרוא כמשהו נפרד, אפשר כהמשך ("סיפור על כוכב..." יכול גם לעמוד בפני עצמו, כסיפור שלם), מה שמדגדג לכם את ה"פאנסי"... ;)

היה קר. היה קר וחשוך. התנועה הייתה איטית כל כך עד שהוא בקושי הבחין בה- משיכה איטית, מטה, מטה...

לא היה אויר סביבו ולא אור. לא היה מרווח תנועה, רק אדמה מכל כיוון. אדמה קרה, לחה.

מחשבות ברורות לא חלפו עוד בדעתו, רק דממה מוחלטת כל כך עד שהיא הפכה להד מתגלגל, וניצוץ חלש ומרוחק של תודעה. לא היו לא סבל ולא ציפיה. במקום מרוחק ומעורפל בתוכו הוא ידע רק שהוא היה, אולם לא הייתה חשיבות לידיעה הזו, היא הייתה שם והוא לא ניסה לגעת בה.

מספר פעמים נדמה היה לו שהוא שומע קולות מדברים, אולם גם עליהם הוא לא נתן את הדעת. הם מלמלו דברים בקולות חשוכים ומלאי מים, כאילו הבוץ סביב דיבר בעצמו.

אחד הקולות היה חזק יותר וחלק מהמילים שהוא ביטא היו בשפת אנוש.

"הכל מחלחל למקומו..." אמר הקול ואחריו כשובל זרמו מילים וצלילים זרים. צחוק שקט התגלגל במרחק ושוב עלה הקול וחזר: "הוא יחיה."

הוא התעורר לתוך חשיכה שהופרה מדי כמה רגעים בהבזקים כחולים שעלו לאויר ונמוגו. ריח עשיר של טחב ואדמה מילא אותו.

"קום." קול ציווה, ומשהו בתוכו נענה. הוא קם על רגליו. היה דבר מה מוכר בקול, והוא מצא את עצמו תוהה האם היה זה הקול שדיבר לפני כן, כשהיה קר, כשלא היה אויר. ולפתע המודעות היכתה בו כנחשול. כמה זמן היה באותו חוסר ההכרה? ומה היה אותו מקום שהיה בו? הוא נעשה מודע להחריד להיעדר הזיכרון שלו- המקום הקר והחשוך בו לא היה אויר היה הדבר היחיד שזכר וגם זיכרון זה היה מעורפל.

בהבזקים הכחולים שריצדו והתפוגגו סביב, הוא יכול היה לראות לרגע את הדמות שניצבה מולו. הייתה זו אישה ששיערה כהה ומלא בעלים ועיניה ירוקות, כצבע הטחב, ואלו היו סממני האנושיות היחידים שנראו בה. היא החזיקה בידה מטה אשר לקצהו הייתה צורה של נחש. הוא ראה אותה לרגעים בודדים, בחטף, צבועה בכחול של האורות המרצדים, ועל שאר הפרטים בדמותה בהם הבחין לא העז לספר אף לא לעצמו.

"לפקודתי אתה חי." היא אמרה בקול שהרטיט משהו עמוק בתוכו ואז היא קרבה אליו, הושיטה את ידה והניחה אותה על מצחו והעולם התכסה באש כחולה ונמס סביב.

הוא עלה מתוך האגם אל תוך חשכת היער. בראש מורכן, פניו מוסתרות מאחורי הילה של שיער ארוך נוטף. האויר עמד והיכה בו ללא צליל, ליבו של היער פעם. הוא פקח את עיניו וארך זמן מה עד שהתרגל לחשיכה. העצים הצפופים הסתירו את השמיים ואי אפשר היה לדעת האם היה זה יום או ליל.

משהו חדש זרם בעורקים שלו. כוח. הוא עדיין לא זכר דבר, אולם עתה הוא היה חדור מטרה, מלא רצון.

מגעה של המכשיפה היה תחייתו השניה.

הוא רצה בלי לדעת מה. כמה מבלי לראות את מושא כמיהתו. שרירי ידיו רטטו בציפיה, עורו עיקצץ, הוא היה מוכן אך לא ידע לאן להפנות את כל אותה האנרגיה החדשה.

הוא עוד עמד במרכז האגם, מוקף בעצים אדירים על רגלי שורשים, סוקר את היער שסביב ומנסה להבין לאן עליו לפנות כשהמים סביבו החלו לבעבע ויצורים עלו מתוכם.

הם נראו מוכרים משום מה, יצורים להם פנים המעוותות בשנאה. הם עלו והגיחו סביבו וידיהם המרובות כמהו אליו. הוא נרעד לפתע. ידיים אלו נגעו בו פעם, ידיים אלו הכאיבו לו, ידיים אלו לא נשמעו לפקודתו ועתה ידיים אלו ישלמו.

זרועותיו נזרקו אחורה מעצמן, כאילו רוח פתאומית חלפה על פניו, כאילו משהו התפרץ מתוכו, ובאחת האגם כולו נשטף אש כחולה והוא עמד במרכזה והיא לא יכלה עוד לגעת בו.

האגם כולו בער והיער הואר בזוהר הכחול, הנורא, שרק לעיניו נראה כה מרגיע. היצורים ניסו לצלול אל מתחת למים בכדי לברוח מהאש אולם האגם בער כולו, כאילו לא היה מלא יותר במים אלא בלהבות, ולא היה מנוס.

במרכז עמד הוא, זה אשר שמו אבד וזיכרונו כבה, מותיר רק כעס וזעם יוקד, נשא עיניו לשמיים אותם הסתירו צמרות העצים ושאף את העשן.

צדק נעשה סוף סוף, הוא חשב.

גם עתה, כשקול ממעמקי זיכרונו לחש לו שידיים אלו, שעתה מתמוססות ומתעוותות בלהבות סביבו, נגעו בו פעם, הוא לא יכול היה לגעת בזיכרון. וזה גם לא היה חשוב יותר. לא הייתה זו נקמה פרטית אלא מפלט לזעם, לשליחות שהמכשיפה הטילה עליו במגעה.

היא החזירה אותו לחיים. היא נתנה לו שם ומטרה, ואז העירה אותו לחיים בשנית.

הבערה כילתה את החיים מפני האגם עד שהוא נותר מת וטהור, ואז הלהבות כבו, שבות להיות מים עכורים ומתים, והוא צעד עליהם אל החוף, מרגיש שחלק מהרצון שלו מתבהר לו, שמטרתו נעשית ברורה מעט יותר.

הוא חשב על שמו, השם שהיא נתנה לו. גְנֵף היא קראה לו והיכנשהו בשולי תודעתו הוא ידע את משמעות המילה, כמעט ואוחז בה, ואז אחיזתו משתחררת לפני שהוא מספיק לתפוס הצצה טובה.

שוב לא ידע לאן לפנות עד שהבחין בתנועה בין העצים. דמות אנושית. האיש- שיערו ארוך ובהיר ופרוע- עמד מאחורי גזע עץ והציץ, רק פניו הנאות נראות, אלא שבמקום חיוך מצודד וברק שובב בעיניים הירוקות-חומות, בהלה מרוחה על פניו. הוא חזה באגם הבוער ועתה כשמבעיר האש הכחולה הביט בו הוא כיסה את בהלתו בחיוך ויצא ממקום מחבואו.

זיכרון היכה בגנף, ואיתו צמא. הוא זכר אותו, אולם גם הזיכרון הזה היה מעורפל ולא התחבר לא לשמו ולא לסיבה, התכלית והמוצא שהביאו אותו לאן שהיה כעת, אולם כל זה לא היה חשוב יותר, אלו היו חייו הקודמים.

הזר בעל העיניים המכשפות ניגש אליו בצעדים חוששים ועם זרועותיו מושטות לקראתו.

"חזרת." הוא אמר בפליאה, קולו נמוך ונעים, גם עתה היה יכול גנף להרגיש בקסם שלו. הוא עטף את גנף בחיבוק מרפרף, סוקר את פניו ועוצר בנקודה כלשהי, "היא נגעה בך." הוא אמר, ביראת כבוד עתה, וחייך, "אתה אחד מאיתנו כעת."

גנף הניח לו לחבק אותו, נשטף עונג של ממש לאור המחשבה על כל מה שיוכל לעשות, על כל הצדק שיעשה.

הוא לא כעס על הזר יותר, בזכותו הוא הגיע אליה, אחרי הכל, אולם הוא היה צמא. כל כך צמא.

"כן, היא השיבה אותי לחיים. היא נתנה לי שם." גנף הסכים.

"איך עליי לקרוא לך, אם כך?" הוא שאל בחיוך, זרועותיו תלויות סביב גנף והוא צמוד וקרוב מספיק כדי לנשק אותו.

גנף ענה לו וחייך כשבעיניו הירוקות-חומות של הזר בהלה ריצדה.

"אתה לא מחזיק עוד בטינה כלפיי, נכון?" הוא שאל בקול מתוק, "אתה מבין הרי, שעשיתי רק את מה שנועדתי לעשות..." הוא ליטף את שיערו של גנף וזה רק חייך בתגובה.

לבסוף רכן הזר קדימה ונשק לשפתיו. המגע היה נעים, גנף הניח לו.

"היא לא מחזירה כל אחד, אתה יודע..." הזר סיפר לו, נוטל את ידו ומטלף אותה, מכשף אותו בעיניו. "אתה מיוחד. אתה נבחרת. הרגשתי בזאת מיד כשראיתי אותך..." ובעודו מדבר הוא כיסה את ידו של גנף בנשיקות רכות, מעריצות כמעט. חיוכו המכשף נעשה לשובב שוב ועיניו הבריקו, "האם תרשה לי... תרצה שנמשיך את מה שלפני כן נאלצנו לעצור?"

גנף חייך אליו.

הוא הניח לו למשוך אותו אל הדשא, להשכיב אותו על הכר הירוק הרך, הניח לידיו לטייל על גופו בחופשיות. ידיו של הזר היו עדינות והן רפרפו עליו בתשוקה. שמחה הציפה את גנף, זדונית כמעט, והוא חייך אל הזר, נותן את אישורו לסגידה העדינה שזה הרעיף עליו.

הליטופים העדינים הרטיטו אותו, הנשיקות העירו עקצוצים נעימים על עורו, כשהרים הזר את רגליו של גנף על כתפיו וחדר אליו לאט ובעדינות, סערת אש הובערה בעורקיו של גנף ובאגביות הוא חשב שזו אש כחולה שממלאת אותו.

גם עתה, במצבו החדש, לא היה גנף חסין לכישופו של הזר, אולם עובדה זו לא הפחידה אותו כעת. הוא מצא עצמו נהנה להיכבש על ידי יצור כה יפה. פעימות ליבו של היער נבלעו בקול אנחותיו של גנף, העולם נדם והופר רק על ידי תנועתם. הדשא היה שם רק על מנת להוות מצע רך לגנף להיות זרוק על גביו, הרוח הייתה שם רק כדי להצטרף לאצבעותיו העדינות של הזר בליטופן את עורו החשוף, העצים הגבוהים היו שתולים במקומם רק על מנת לסגור אותם מפני העולם, ליצור למענם פרטיות. השמיים לא הציצו מתוך נימוס ונותרו מוסתרים מאחורי צמרות העצים.

הזר נע בתוכו לאט, שוטף את גנף בגל אחר גל של תשוקה ולהט, מרעיד ומרים אותו ומפיל אותו חזרה אל העולם בגאות ושפל שרודפים זה אחר זה אל האינסוף.

ותוך כדי שנע בתוכו, שעינג אותו, לחש לו הזר המכשף מילים סמיכות ומתוקות כדבש. מתאר כמה שהוא יפה, ענוג ומושלם, ללא ספק מבני מינו, ללא ספק הייתה פגישתם גורלית והעוול שנאלץ לעשות לו- זאת הוא מבין עכשיו- נועד רק על מנת שיוכל למשוך את גנף לעולמו, כדי שיהיה להם את הנצח להיות יחד.

וגנף חייך לעומתו, עוצם את עיניו, זרועותיו זרוקות על הדשא וכולו מתמסר, מניח לזר לשטוף אותו בעונג ובתשוקה, לחלחל אל ליבו, להעריץ אותו. לא היה לו את הלב לשבור את אשלייתו ולומר לו שהם בכלל לא מאותו הזן. לא עכשיו.

כשהגיע לנקודת הפורקן, היה זה כאילו העולם נכבה ונדלק והתפוצץ וגפיו של גנף היו מלאים לא באש, אלא בצמר גפן רך וחמים. הזר נפל לצידו, ידיו לא חדלות ללטף אותו, שפתיו צמאות לנשיקתו בעוד שפיו ממשיך להלל את גנף, לומר לו כמה שהוא מושלם.

"טוב עשית כשטיהרת את האגם." מלמל לאוזנו הזר. הוא היה צמוד אליו, נשען על מרפק ומביט בגנף מלמעלה בחיוך. הוא קם לפתע, מושך את גנף אחריו. הם עמדו מחובקים בלב היער. "הם לא השתוו לך. הם לא כמונו." הזר לחש באוזנו של גנף וזה חייך לעצמו.

הוא נישק את צווארו של הזר, נהנה לשמוע את אנחתו הקטנה של זה בתגובה, ושמחה זדונית ריצדה והרטיטה את ליבו כשסגר את שיניו- עתה אלו היו ניבים- על הצוואר החיוור והעדין. נשימתו של הזר נעתקה וידיו אחזו בגנף בחוזקה, נועצות בו ציפורניים חדות, אולם הוא לא היה מסוגל לברוח. ניבים חדים ננעצו לתוך העור שלו, חתכו לתוך עורקיו, וגנף שתה אותו בתאווה, משקיט את הצמא הבוער ששכן בו.

היה נדמה לגנף שהעצים נרתעים ממנו כשהוא חולף על פניהם, לבוש רק בחצאית הירוקה, השקופה למראה שמדגדגת בדרכה את אדמת היער. בעיניו ריצץ ניצוץ, אך הוא לא היה שובב, הוא היה לוהט. גנף היה צמא.

תחושה זרה אחזה בו לפתע- בן אנוש נכנס אל היער. גנף חייך. היער יוביל אותו אליו והוא ישלם. צדק יעשה. גנף לא יכול היה לזכור במה חטא הקורבן החדש, כשם שלא יכול היה להיזכר בשמו הישן או בחייו הקודמים, אך הייתה תחושה מעוררת בעורקיו, ציפיה למוות, ציפיה לנקמה.

כולם היו אשמים, ועליו היה מוטל להשליט את הצדק.

פעם, לפני שהאגו עלה לו לראש והוא החליט שלא מתאים לו להיות יותר הסאב שלי, הוא נתן לי להספינק אותו. אירוע סטנדרטי למדיי למי שחי בעולם הזה של השוטים והאזיקים, וגם לא נדיר במיוחד, אולם הפעם ההיא הייתה מיוחדת.
ישבתי על משהו דמוי שרפרף- מתקן לא נוח בעליל שנועד לקשירה ושהסב לי אי נוחות אדירה כשישבתי עליו.
הוא שכב על ברכיי ולאורך השרפרף, הישבן אליי, ופשוט הניח לי להספינק אותו- לא ספנקינג של ענישה, גם לא של חינוך, סתם ספנקינג כזה, עם כף היד.
אני מספינקה ומספינקה והוא, כדרכו, לא מגיב. זו תכונה מרגיזה נורא- איפוק- היא לא מרגיזה כשלעצמה, אולם בנסיבות אלו התגובות הן הכל, וכאן האיפוק הזה שלו לא מתאים בכלל:
זו תחושת ההשפלה של הצד הנשלט, שיכולה להתבטא אפילו רק במבט קטן, שהופכת מחווה כלשהי למשפילה, לא המחווה עצמה, וזו תחושת הכאב של הנשלט, שיכולה לבוא לידי ביטוי בקול, אולי בדמעות אפילו, שתהפוך הצלפה למכאיבה- בלי התגובות אפשר לקשור אדם בחוטי תיל ולהשתין עליו גם עד מחר, אבל שום הנאה סדיסטית לא תצא מזה.
אז אני מספינקה והוא בשלו- מאופק- עד לנקודה מסויימת. בנקודה הזו הוא מתחיל לרעוד. מעולם לא ראיתי תגובה כזו אצלו- רעד של ממש, שאני יכולה להרגיש, ועל אף הרעד- לא מילה ולא רחש.
אני עוצרת, מלטפת לו את השיער, שואלת האם הוא בסדר והאם הוא רוצה שאעצור, והוא משיב שלא.
אומר לא, ועדיין רועד מהכאב.
איני מצטיינת ברגשנות יוצאת מהכלל, אולם אותו הרגע היה פשוט מקסים.