אז יש עכשיו הרבה תמורות בחיים שלי.

היום לפנות בוקר קרתה אולי המשמעותית מכולם. ניצן טס למזרח לחודשיים, ואני נשארתי בארץ.

ובשבוע שעבר נדב השתחרר וטס לחודשיים וחצי במרכז אמריקה,

יאנינה עברה לגור עם בן זוגה בתל אביב,

ואורין התחילה ללכת עם עדשות צבע בעיניים "כדי לגוון".

ואני?

שבוע הבא מתחילה ללכת לשיעורי ציור,

ויתרתי השבוע על השתתפות באליפות ישראל לשחיית מאסטרס של הקיץ,

ובעיקר העברתי את הזמן בתהיות ומחשבות על העתיד.

נראה שהכל מסביבי קורה מאוד מהר, רגע אחד הכל במקום וכפי שצריך להיות ורגע אחד לא.

רגע אחד נדב יושב 4 קומות מתחתיי ואני קופצת לבקר להפסקה, ופתאום לא.

רגע אחד ניצן גר 20 דקות הליכה ממני ואני חצי אצלו וחצי אצלי, וכבר לא.

החיים משתנים במהירות מסחררת, וכידוע קשה לי עם שינויים. בא לי להגיד רגע, חכו שנייה, לאן אתם כל כך ממהרים. למה אי אפשר להישאר ככה עוד קצת? אפשר לקבל עוד הזדמנות לעשות את מה שלא הספקתי?