לקראת ערב פרידה מראש הענף שלנו אנחנו מכינים כל מיני סרטונים שיוקרנו באירוע.

אחד הסרטונים הוא למעשה קליפ לשיר שמבוסס על "החיים שלנו תותים" ומדבר על איך שהחיים שלנו פיצוצים.

"שימי בפזמון כל מיני סרטונים של הפצצות וכאלה, את יודעת, דברים מרשימים", הנחה אותי הסא"ל שמוביל את הערב.

אז כמו ילדה טובה הלכתי ליוטיוב וחיפשתי באנגלית על פיצוצי טילים, התקפות מטוסים וכו'.

ואז ראיתי סרטונים מזעזעים על ההפצצות של הרוסים בסוריה.

אני לא ממש בקיאה פוליטית בלמה אלו רוצים להרוג ואלו רוצים להיהרג, אבל הזדעזעתי מאוד מאוד.

ובעיקר הרגשתי מאוד רע עם עצמי שאני לוקחת סרטים מזעזעים של מוות אל תוך סרטון הווי של הענף שלנו.

כבר מאז שהגעתי לתפקיד ניקרה בי תחושת הבטן הזו, כשהתחלתי לדבר במושגים של "רדיוס הרג", "טווח נזק", "פוטנציאל השמדה".

לא רוצה להרוג, לא רוצה לפתח דברים שהורגים, לא בשביל זה חתמתי. אני רוצה להגן, לפתח דברים שמגינים, דברים שמצילים חיים.

איפשהו במהלך הדרך ובמירוץ על תפקידים מפתים כנראה שכחתי מה חשוב לי באמת.

זה אולי מסביר את הריקנות שאני מרגישה בזמן ביצוע התפקיד, את העובדה שאני כל הזמן בורחת לדברים מבזבזי זמן ולשטויות. לא מרגישה בנוח להיות טובה בזה.

ועכשיו אחרי שסיימתי להצטדק,

שיר חמוד שמנחם אותי קצת ובא בדיוק בזמן,

"אין דבר, התופת לא יבער מחר, אז בוא ושים ראשך על כר"