כבר מזמן הגעתי למסקנה שאני זקוקה לייעוץ פסיכולוגי בשלבים שונים בחיי.

לפעמים כשבא לי לכתוב על משהו שאני לא ממש רוצה שאנשים שמכירים אותי יקראו, אני נזכרת בכל אלו שפותחים בלוג "נסתר" כדי לכתוב בו על הדברים הכואבים באמת. אבל תמיד מה שקורה במצבים כאלו זה הזנחה של הבלוג המקורי, מן "בגידה" בתואנת פרטיות, בתכלס לא באמת חוזרים אליו בסוף אחרי שטועמים מהפרי האסור של בלוג נסתר...

והנה אני כבר 11 (!!!) שנה מתחזקת בלוג זה בנאמנות ולא מידרדרת לבלוגים נסתרים.

ובחיי שזה קשה. 

כי אמנם הנייר סובל הכל, אבל קוראיי הנאמנים לא.

אז לפעמים אני כותבת למגירה (מודה) ולפעמים אני אוכלת גלידה (אף אחד לא מושלם) ולפעמים שום דבר מאלה.

ובסופו של דבר אני מגיעה בעיקר למסקנה שאני צריכה פסיכולוג.

הפעם לשם שינוי אני אכתוב מה גרם לי להבין את זה היום.

היום הגעתי למסקנה המטרידה מאוד שהחיים שלי הם אופן מסוים של השתקפות של החיים של אמא שלי. וכמה שאני מנסה להימנע מהשוואות אליה, וכמה שאני מנסה להיות חזקה יותר וטובה יותר ממה שהיא הצליחה להיות, כל פעם קווי הדמיון באופי שלנו תופסים אותי לא מוכנה.

וכשהייתי קטנה הבטחתי לעצמי, הבטחתי לעצמי להיות יותר טובה מזה. לא שאמא היא אדם רע, אבל היא אדם שלילי. ומעט קיצוני. ומידי פעם כשנפקחות עיניי אני שמה לב לקווי אופי שלה שכאילו הוטבעו בתוכי מעצמם ואני בכלל לא מבינה מאין הגיעו לשם.

אז הנה אני, צריכה ייעוץ פסיכולוגי.

כי אני באמת חושבת שיש לי בעיה נפשית שאני לא מודעת אליה. או שאני קצת מודעת ולא יודעת להגדיר אותה.

ברצינות, משהו בי דפוק, דפוק בצורה שהוא לא כמו שהייתי רוצה שיהיה.

אבל אל לנו לאבד תקווה, יום אחד אהיה מיליונרית ואז אוכל להרשות לעצמי ייעוץ ב-400 שקל בלבד לשעה. (ולכל מי שהולך לייעץ לי ללכת לקב"ן כי זה בחינם, זה לא הולך לקרות כי, ובכן, פרטיות זה דבר חשוב במקרה זה).

זהו לעכשיו, זו הייתי אני,

קשה ומתוסבכת ובעיקר עצובה,

עצובה כי אני לא מה שרציתי להיות.

ומסיימת עם שיר מתוק, אולי יום אחד אשיר אותו לעצמי