את יודעת שאבא עוד שבועיים יהיה בן 62?

את יודעת שלפני שלושה ימים לסבא מלאו 89?

את יודעת שהגיע הזמן שלך כבר לחשוב על משפחה וילדים?

את יודעת שאני בגיל 25 כבר הייתי בהריון ראשון?

את עוד מדברת עם ניצן?

מה עם אלכס? הוא יודע שנפרדתם?

הוא רוצה לחזור אלייך?

יש לך כבר חבר חדש?

מה את עושה כדי שיהיה לך כבר חבר חדש?

למה את לא מרזה?

את חייבת להרזות, מה את עושה בנדון?

עם מי את מדברת? זה ניצן?

על מה אתם מדברים?

את מתכננת לחזור להיות איתו?

את לא חושבת שאת צריכה לתת לו עוד הזדמנות?

אני מקווה שאת לא מתכננת עכשיו לחכות הרבה זמן לפני שתמשיכי, כן?

לפעמים כשאני נשארת סופ"ש בתל אביב אני תוהה למה לא חזרתי הביתה להיות עם המשפחה והכלבים.

ואז כשאני חוזרת אני נזכרת שאני בעצם עדיין לא מוכנה לכל השאלות האלו. שהן רק מעצבנות אותי עוד יותר ומוציאות ממני את החשק לדבר.

די, לא רוצה לדבר על זה, לא רוצה לחפור בזה, ואני בטוח לא רוצה להסביר דברים שאני בעצמי לא יודעת.

מצד שני גם לא בא לי להתעצבן על מי ששואל כי אני יודעת שזה מתוך אכפתיות ומתוך ניסיון להביע עניין.

אבל לפעמים כל מה שצריך זה רק לעזוב את הנושא בשקט ולדבר איתי על דברים אחרים. כל דבר אחר.

כי תאמינו לי שאת כל השאלות שאתם שואלים אותי, אני כבר שאלתי את עצמי, פי כמה וכמה פעמים.