בדרך כלל כשאני מדברת על קרן באזכרות, אני לא כותבת מראש את מה שאני רוצה להגיד.

אני יודעת שכל מה שאני צריכה לעשות זה לחשוב על קרן באותו רגע, לדמיין אותה בראשי, והמילים כבר יצאו בעצמן. כי אלו לא משפטי חוכמה גדולים או שירים עמוקים - זו האמת הפשוטה. ולאמת הפשוטה אין סוף ואין התחלה, אין נושא ואין פואנטה, אין עלילה וגם אין פאנץ'. זו רק האמת הפשוטה.

אבל הפעם אני יודעת שיהיה לי קשה. מחר אני הולכת לעמוד על במה בערב לזכרה, מול קהל.

ומחר זה יהיה יותר קשה מתמיד, מאי פעם.

כי מחר אני עומדת שם במקומה.

מחר, אני זו שבת 26, שנייה לפני גיל 27.

אני זו שמנסה למצוא כיוון בקריירה, כיוון שאני אוהבת.

אני זו שללא אהבה וזוגיות, אני זו שמתוסכלת מהיעדרה.

אני זו שאוהבת לשחות וצוחקת וקלילה, אני זו שמייעצת ותומכת.

אני זו שטיילה בדרום אמריקה ועוד מקומות בעולם, קצת עם אחרים וקצת לבד.

אני זו שאוהבת את משפחתה אהבה עזה, גם אם לפעמים שוכחת להראות זאת.

אני זו שמשרתת תקופה ארוכה בצבא, בתפקיד של גברים, בסביבה של הישגיות.

אני עכשיו, פחות או יותר, חיה את החיים שלה. את החיים שהיא השאירה.

איך מדברים על זה בערב לזכרה? איך עורכים את ההשוואה הבלתי אפשרית?

איך אפשר לעכל שעברו כבר עשר שנים, ואני עכשיו בנעליה? עומדת במקומה, בדיוק באותו שלב בחיים שהיא היתה, ובדיוק באותו מצב.

אין דרך טובה מזו ונוראה מזו להבין את מה שחייתה ממש לפני שמתה.

איך אפשר לעמוד ולדבר על עצמי בערב לזכרה, ולגרום לכולם להבין שאני בעצם מדברת עליה?

ואיך אפשר להתיימר לדבר עליה כשאני בעצם מדברת על עצמי?

איך אפשר להפריד בכלל אותי מאותה, אותה מאותי, אותנו אחת מהשנייה כשכל כך הרבה משתלב ומזכיר?

עשר שנים עברו.

כשדמיינתי את עצמי בגילה, דמיינתי את זה אחרת.

וכששמעתי אותה מתוסכלת על זה שהיא לא מוצאת אהבה, לא הבנתי מה כל כך מתסכל, היא רק בת 26, הכל עדיין פתוח.

"אני כבר לא אתחתן, נמנם", היא אמרה לי יום אחד לפני שנכנסו למים, אחרי שהבהרתי לה שאני מצפה להיות הראשונה שתקבל הזמנה לחתונה שלה בבוא היום.

איך היא ידעה?

איך לעזאזל אפשר לומר כזה דבר?

עם עיניים נפולות ובהשלמה אמיתית, עצובה, כנה ופגיעה.

"על מה את מדברת, בטח שתתחתני!" אמרתי לה בעיניים נוצצות, בתקווה אולי להדביק בה מעט מהניצוץ שבי.

זה היה כשעוד האמנתי שאהבה בלבד מספיקה והיא הדבר היחיד שחשוב.

"לא..." היא רק ענתה ולא הוסיפה, ונכנסה לשחות.

אז על מה לדבר בערב לזכרה, עשור אחרי לכתה?

מה אומרים לאוזני משפחה ששכלה את היקר לה מכל? באיזו חוצפה בכלל אספר על עצמי ועל צרותיי?

ואיך אפשר להיות אמיתית כשהדבר האמיתי ביותר שבי פשוט יגרום לי לבכות?

איך אפשר להמשיך לחיות אחריה הלאה לגיל 27 כשהיא לא?

כל כך הרבה שאלות ואין תשובות, וגם אין פואנטה.

ואין פאנץ'.

זו האמת הפשוטה שלי.