לאן כולם רצים?

לאחרונה אני חווה יותר ויותר אזכורים של יום הולדתי ההולך וקרב, ולא בקטע חיובי. למעשה, אני חושבת שמעולם בכל ימי הולדתי בעבר לא הזכירו לי כל כך הרבה פעמים שעוד חודש אהיה בת ככה וככה.

פעם אחת ניסיתי להתחכם ולהגיד "אני עוד ממש צעירה", ובתגובה זכיתי להרצאה על מספר הביציות ההולך ואוזל בשחלותיי. מעניין, כי למרות שהיו אנשים שחשבו בעבר שגופי הוא פומבי וניתן לשימוש כל, לא חשבתי שיכנסו כל כך עמוק עד השחלות וידברו עליהן כאילו היו שלהם.

אז עם כמה ששחלותיי הסלבס הרגישו שמחה על תשומת הלב שזכו לה והדיון שעוררו, אני עצמי ניסיתי להדוף שיחות עקרות בנושא, ולעיתים הרגשתי כי תכף אכנס ספונטנית להריון מרוב זיוני השכל שעברתי.

השיא, לדעתי, היה כשרופא השיניים שלי התחיל לספר לי על הטנק ששירת איתו בצבא "שקנה התותח הלך והתרחב כל פעם שירו בו, עד שהגיע למצב שהוא לא אפקטיבי יותר כדי לירות פגזים". אז נכון, אני אמנם נראית קצת כמו טנק ואולי הנרתיק שלי ניתן להשוואה לתותח פגזים, אבל מעולם לא הרגשתי ככה, כיצד פרטיות רחמי הוחרבה על ידי אנשים עם - לא יודעת - עודף אכפתיות? שעמום?

פעם לא הבנתי - ואפילו לעגתי - לבנות ה-27 שכיוונו את כל האנרגיות בחייהן למציאת זיווג. האמת שגם היום אני קצת לועגת להן, ע"ע שותפתי לדירה, שכל הוויית חייה (פרט לצפייה בסדרות) הוא לצאת לדייטים ולרצות להתחתן אחרי דייט ראשון. כאילו, למה אנשים חושבים שאם בחורה היא רווקה בגיל כזה אז אין משמעות לחייה אילולא היא בזוגיות שבהכרח תוביל לחתונה וילדים? וגרוע מכך, למה הבנות עצמן מאמינות בזה??