לאחרונה רצות לי כל מיני מחשבות ותובנות בראש

1. למה כשבחורה הולכת לבד לים גברים תמיד מתחילים איתה? גם אם היא נראית כמו תחת אחרי יום עבודה, עם כרס בחוץ, מסקרה מרוחה וזיפים ברגליים? כאילו, מישהו באמת ראה את זה והחליט אשכרה להתאמץ כדי להתחיל עם הדבר הזה? סירסלי גייס?

וגם, הרי בתכלס כשמתחיל איתי גבר אני כבר ב5-10 שניות הראשונות יודעת אם הוא מוצא חן בעיני או לא. אז אם לא, אני נוטה לנפנף אותו מאוד מהר. במיוחד בים, שאני מרגישה מאוד חשופה ומלאת פגמים מולם, וכאילו בא לי שהרגע הזה רק יעבור כבר. אבל בפעם האחרונה שזה קרה (אתמול) התחיל איתי די בעדינות בחור די חמוד, ולמרות שכבר ידעתי שאנפנף אותו החלטתי לפחות לתת לו לנסות, כי בכל זאת הוא עשה את זה בצורה מאוד עדינה ומנומסת, מאוד לא וולגרית וגסה. אז נתתי לו הזדמנות להציג את עצמו ולפתח איתי קצת שיחה, ומפה לשם יצא שמעכשיו יש לי כניסה חופשית לבריכת גורדון בתל אביב, ההיא של העשירים עם מי ים במקום מי כלור. שווה, לא?

2. נדב לאחרונה חזר מהטיול ונהיה הומלס. כחלק משירותיי כידידה נאמנה אני מציעה לו שירותי לינה בתמורה ל, הממ, ידידותו רבת השנים. כך לפחות עד שימצא דירה ו/או ימות כתוצאה מהתקף אלרגיה לחתולה, שעושה רושם שהיא כאן רק כדי לגרום לשוכני הבית לסבול. אז נדב הלך היום לים עם בן דודו הגרמני וגם חזר איתו לדירתי כדי להתקלח. השותפה שלי מארחת את ידידה האוסטרי לביקור בן שבוע בארץ. והשותף השני מארח כל יום חמישי את שותפתו לריקודי סווינג ללילה אצלו בחדר. מפה לשם יצא שהיינו שבעה אנשים בסלון, האוסטרי הלך לקנות לנו יין, השותף פתח ויסקי והשותפה נידבה בירות ביתיות שקיבלה, וישבנו כולנו בסלון הקטן עם הארגז חול המסריח של החתולה והיה די נחמד. אני אוהבת שהדירה מתמלאת באנשים, אני אוהבת לחזור לדבר מידי פעם קצת אנגלית, ואני אוהבת שמלא אנשים שלא מכירים זה את זה מתקבצים אצלי בסלון ונהיה נחמד להם.

3. התחלתי להתרגל ללבד שלי. להתרגל ואף להנות ממנו. אמנם הפזלז שלי כבר מתקרב לזה של עתודאי בטכניון, ונראה לי שגם ירדתי מידה בטמפון, אבל חוץ ממצוקה מינית קלה אני מרגישה די סבבה. התחושה שננטשתי כבר מתחילה לדעוך, ההשלמה עם גיל 27 הגיעה ואיתה ההבנה שהשד לא כזה נורא, ומסתבר שעם הגישה באים גם דברים טובים. קורים גם הרבה דברים מאוד מוזרים שהחיים מזמנים לי, כל מיני אנשים שצפים מהעבר ודברים הזויים אחרים. אבל אני זורמת, כי מה עוד נשאר לי לעשות, ומקווה שיום אחד אקום בבוקר ויהיה לי את מי לאהוב.

4. בעבודה היה לי המון עומס השבוע, כי דימו לנו איזה תרגיל חילי. בתרגיל הזה, כשלפני כל תרחיש אומרים "תרגיל תרגיל" פתאום ירד לי האסימון, שאנשי צבא משתמשים בביטוי "אמת אמת" כשהם רוצים להגיד משהו ברצינות. בלי שום קשר לתרגיל. "אבל אני אומר לך, אמת אמת, האירוע הזה עוד יתפוס אותנו". כשהגעתי למסקנה העצובה מאוד הזאת הבנתי שאין באמת עתיד למין האנושי. בנוסף, תירגלו אותנו בכל מיני "תרחישים מנטליים" שנועדו לדמות לנו מצב סטרס של מלחמה. זה יותר שעשע מאשר עבד, אבל תמיד נחמד להעביר את הזמן בהתבכיינות עם לגיטימציה. היה לי עומס ממש כבד השבוע בגלל התרגיל + עבודה, וזה די הלחיץ אותי בהתחלה, שהייתי צריכה לרוץ ממקום למקום ולבצע המון דברים במקביל, וכל הזמן פחדתי שאני אשכח משהו, או שאני לא אעמוד בזמנים, או שאני סתם טיפשה ואף אחד לא לוקח אותי ברצינות. אבל אז הבנתי שאם אני לא רוצה להיות באמת טיפשה אז אני צריכה להרגיע את עצמי ומהר, ואז נהייתי ממש רגועה, ובאופן רגוע להפליא ניצחתי על מקהלת התרחישים והמטלות שלי באופן שבו הכל הסתדר באופן מושלם. אז אמנם יצאתי מהמשרד כל יום ב9 בערב, אבל לפחות הרגשתי טוב. וגם זכיתי לשטף מחמאות מהמפקדים, שזה תמיד נחמד לשמוע, גם אם זה חסר משמעות.

5. אני מחכה למכונת הכביסה שתסיים לעבוד. הלכנו כולנו (עם שני הגויים והשותפה ונדב) לסרט מסיבת נקניקיות בקולנוע. היה כיף וזה סרט הזוי, אבל הפופקורן עשה לי כאב בטן. ושכחתי לשים כביסה לפני שיצאנו אז שמתי כשחזרנו ועכשיו המכונה צריכה לסיים. באמת בעיות גדולות יש לי בחיים. אז את הזמן העברתי בכתיבת הפוסט הזה, ובסוף בטח אגלה שהמכונה לא סחטה. או וול. אם אלה החיים.

אחרי שאסיים לתלות כביסה, אני הולכת למיטה שלי לישון אינסוף שעות. ואז עוד איזה שעתיים שנץ. ביוש