אף פעם לא הצלחתי להחליט אם אני מאוד מחוברת לרגשות שלי, או מאוד מנותקת מהם. תמיד אפיינה אותי יציבות מסוימת, יחד עם איזון וחוסר נמהרות בקבלת החלטות, וכמעט תמיד כל החלטותיי החשובות התקבלו באופן רציונלי יותר מאשר רגשי.

למשל, כשנפרדתי מניצן, עדיין אהבתי אותו אהבה עזה. אבל הרציונל שלי הבין שכך לא יכולה להיראות מערכת יחסים בריאה, ואת ההחלטה קיבלתי בהתאם.

כנ"ל לגבי הפרידות משאר מערכות היחסים הארוכות שלי - תמיד אהבתי. תמיד רציתי עוד. תמיד התגעגעתי, גם כשנשבר לי הלב. אבל בסוף תמיד הלכתי עם השכל.

והיום ראיתי בפייסבוק שבחור משכבת גילי, שהיה איתי בכיתה במשך כל החטיבה והתיכון והייתי מאוהבת בו עד כלות במשך שנתיים רצופות, התארס לחברתו מזה שנים. והאמת? לא הרגשתי דבר.

ואז ראיתי סרטון של ילד במקסיקו, מתאבל על תרנגולת מהחצר שלו ששוכבת מתה. הוא מירר בבכי וליטף את נוצותיה, ולא עזרו נזיפותיו של הוריו ולעג הילדים מסביב, הוא סירב לקום ולעזוב את התרנגולת. ומהסרטון הזה עמדו לי דמעות בעיניים.

ובקיצור מה שאני רוצה להגיד זה

שפעם הייתי יותר מחוברת לרגשות שלי

והיום הם כמו איזה מטרד, שאני רק מחכה שיעברו

הרי גם ככה הם לא לוקחים חלק בהחלטה, אלא רק מכבידים עליה

הם אומרים לי להישאר במקום שבו לא טוב לי, לחזור לאיפה שרע

הם אומרים לי לחשוף את הפגיעות שבי ולתת את כל כולי בזמן שהמוח צועק לי, אזהרה!!! מסוכן!!!

הם מתחננים, לפעמים, לצאת לאור, בלי בושה, בלי לחשוב פעמיים

אבל המוח שלי כבר יודע

הוא יודע שהם בטח זמניים, ושהם לא יעשו טוב

ולא נכנע לגעגוע, לאהבה, לאמפתיה וגם לא לשנאה

והזמן ככל הנראה מעביר הכל

ורק צריך לחכות...

אז אני מחכה.

ומחכה.

כמה חברים (אפילו לא כאלה קרובים) החליטו לארגן לי מפגש יום הולדת בפאב עם עוד כמה חברים.

הם כל כך התאמצו שהם פתחו קבוצה בוואטספ, והקימו איוונט בפייסבוק. רק נשאר שישלחו זימון בשביל החלב ויסגרו את כל הפינות.

וזרמתי עם זה. ותאמת? לא ביותר מידי התלהבות.

לא רק שהשנה לא הרגשתי צורך לחגוג (לא שבשאר השנים כן), אבל השנה במיוחד הרגשתי צורך לא לחגוג.

כאילו לחתום בסמליות את הדיכאון שחתם את גיל 26 ופתח את גיל 27. שנאתי את המחשבה שאם אחגוג אז ארגיש יותר את החיסרון של ניצן, ולא יכולתי להתמודד עם ההשלמה שלמרות שהייתי אמורה לחגוג את היומולדת שלי איתו, אחרי שיחזור לארץ, אני עושה זאת לבד.

ותשאלו, למה לבד? יש לך המון חברים.

אז ככה, אני לא רוצה להישמע כלבה אבל לדעתי למקימי האירוע יש איזה אינטרס נסתר לגביי, שזה כבר כשלעצמו מעט מטריד.

ודבר שני, אלו שבאים הם חברים מהעבודה. אני אוהבת כל אחד מהם אהבת נפש, אבל בסופו של דבר הם יסתכלו עליי ברחמים/חשק/שיעמום ויהיו איתי רק כי הם או ירצו להתחיל איתי, או ירחמו עליי שהפכתי לסינגלית ולכן עכשיו אין לי עם מי לחגוג אז אוי בואו נהיה איתה שלא תהיה לבד ולא תבכה על עצמה.

טוב, בסוף כן נשמעתי כלבה.

אני באמת אוהבת את כולם אהבת נפש.

בכל מקרה זרמתי, למה לא, שיהיה. זה דרש ממש אפס מאופס של מאמץ מצידי. רק להגיד כן.

והיום בעבודה, אחרי שחזרנו מחופשת ראש השנה, הביאו לי קצת מתנות.

זה היה מוזר - לא ציפיתי לקבל כלום. אבל ממש כלום. והנה יאנינה באה עם שוקולדים, מישהו מהצוות שלי הביא לי סט יוקרתי של אודם ולקים. ועוד בחורה מהצוות שלי קנתה לי אודם בורדו שראיתי אצלה ואהבתי (ונשבעת שלא התכוונתי לרמוז). וזה כיף לקבל תשומת לב, אני מודה, זה נחמד מידי פעם להרגיש אהובה ושחשבו עליי.

אני מתגעגעת לשמחת החיים שלי. היא נעלמה לי לאחרונה.

אני מרגישה שנותרתי ציניקנית חסרת כוחות ומעוף, כוס אומלל שזקוק למגע, גוש צלוליט וקפלים שמתגלגל מיום ליום.

בא לי לחזור להרגיש שוב, ולחייך ימים שלמים סתם ככה בלי סיבה.

בא לי שלא יהיה לי אכפת.