יש לי מן הרגל כזה, בטח אתם חבריי הקולגות לעט הוירטואלי תזדהו, שכשאני במצוקה נפשית אני מתיישבת לכתוב.

אז אני פותחת את הבלוג, כותבת שופכת פורטת, אבל אז אני לא יכולה לפרסם.

למה?

כי אתם מכירים אותי.

כי אז אחשף בפניכם במלוא שבירותי ופגיעותי ועליבותי. כי יש דברים שאני עדיין לא מסוגלת לשים בפלטפורמה וירטואלית פומבית שבה כל אחד יכול לקרוא. אולי יום אחד כשאהיה במצב חוסר אכפתיות כל כך גדול (מתקרב בצעדי ענק) אעשה את זה, אבל עד אז - 

טיוטות בבלוג.

פתחתי עכשיו את הטיוטות שלי פה וקראתי כמה קטעים מהחודשים האחרונים.

הדבר הזה הוא כמו פצצת אטום. טונות של רגשות מתפוצצים וצובאים עליי מבין המילים, לא משאירים מקום לברוח. התחושות שהיו בי אז כשכתבתי עוטפות אותי מחדש, כמו תיבת שדים שפתחתי והם יוצאים בסערה ומכסים אותי, ועכשיו צריך לעשות לי גירוש שדים.

ביגון, סאטאן!!!

אהם בכל אופן כמה תובנות שעלו בי במהלך הקריאה שאלוהים יודע בשביל מה היא היתה טובה:

1. הצורך הקיומי הבסיסי והכי חזק שלנו הוא להיות נאהבים. כל חיינו סובבים סביב זה. אין טעם להתכחש.

2. אני אידיוטית שלא נפרדתי מניצן מוקדם יותר.

3. אמא שלי היא אישיו שילווה אותי כל חיי, או לפחות כל חייה.

4. זה בסדר לחזור הביתה מאוחר מעט שתויה ולכתוב בבלוג במקום להתקשר לאקס.

5. מה שגורם לך להרגיש בודד זה לא חוסר באנשים, אלא חוסר באנשים לדבר איתם על מה שבאמת מפריע לך.

אתם רואים, עכשיו אתם לא צריכים להרגיש שפספסתם משהו. פחות או יותר סיכמתי לכם הכל.

ואתם יודעים מה אני הכי אוהבת?

שגם ברגעים הכי בודדים, הכי מפחידים, מדכאים ומייאשים, תמיד יש לי את הבלוג הזה.

אני תמיד יכולה לבוא לפה ולפרוק, ולקוות שהדפדפן לא יקרוס באמצע הכתיבה, ואז לזכור שאנחנו כבר בשנת 2016 ודברים כאלה כבר כמעט לא קורים, אבל לסגור את הפורנו ליתר ביטחון.

והבלוג הזה קיים כבר 11 וחצי שנים (!), גדלתי פה, התבגרתי פה (אפשר להתווכח על זה), גיליתי את עצמי ועל עצמי פה.

ובתכלס הוא בכלל נפתח כבדיחה.

זה באמת אחד הדברים הכי נפלאים שקרו לי בחיים.