יש לי שכנה, בדירה הצמודה, שכל הזמן צועקת.

על בעלה, ועל שלושת ילדיה הבוגרים.

כל משפט שלה מתחיל ב"לא" ונמשך בהתנגדות, או מתחיל ב"נו" ונמשך בחוסר סבלנות.

מבחינתה, כולם תמיד נגדה, כולם תמיד טועים, וכולם תמיד עושים לה דווקא.

והיא תמיד צודקת.

והיא תמיד עסוקה בלהצדיק את עצמה.

ולפעמים, בסופ"שים יפים כמו אלה, 

כשאני מתעוררת מהצעקות שלה אל תוך יום שישי,

בא לי לכתוב לה פתק קטן, עם משהו שהיא אולי לא חשבה עליו, או שהיא תבין מאוחר מידי,

ולומר לה,

"כשכולם יעזבו אותך

ותישארי לבד

ולא יהיה לך יותר על מי לצעוק

פתאום תביני

ותתחרטי

שבילית את הזמן איתם בלצעוק עליהם

במקום להקדיש יותר זמן

להקשיב"