היום הזה אף פעם לא היה קל בשבילי.

לא רק בהקשר של קרן, תמיד הרגשתי שהאוויר עמוס בעצב. אתה נושם אותו, נושף אותו, מעכל אותו וסופג אותו. עצב שנידף מחלונות הבתים, כמו ערפל בלתי נראה, מכסה את הכל בעננה כזאת כבדה.

וכל כמה שנים נוסף לי עוד משהו להרהר בו ביום הזה.

כל מיני שאלות שעולות בי ואני שואלת את עצמי - ולא תמיד יש לי תשובה - 

האם אני עושה מספיק בשביל המדינה שקמה על דם אבותינו?

האם יכולתי למנוע חלק מהחללים של צוק איתן אם רק הייתי עובדת טוב יותר, מהר יותר?

האם אני מכבדת מספיק את המשפחות השכולות ואת הצורך שלהן בהנצחה וזיכרון?

לפעמים השאלות האלה מעלות בי אי נוחות.

כמו הפעם כשגרתי עם אלכס והוא הכריז שהוא רוצה לעבור לחיות בארה"ב.

כמו הפעם ההיא שהגשנו לפרס חיל האוויר את המערכת שפיתחנו בצוק איתן כדי להציל חיילים. רק שהיא לא הספיקה להציל אף אחד. מקווה שלפחות במלחמה הבאה כן.

וכמו הפעמים האלו שאני תופסת את עצמי ונזכרת שלא הייתי באזכרה של נועם כבר איזה חמש שנים, ושלא שאלתי לאחרונה את אמא של קרן מה שלומה ואיך הולך עם נדב.

היום כשליוויתי משפחה שכולה שאני לא מכירה, ועמדנו ליד קבר של חלל שאני לא מכירה, בטקס בבית העלמין הצבאי, שימשתי למעשה מתלה אנושי למדי חיל האוויר ודרגות קצונה. בגאווה. אבל כשהבטתי מסביב על כל עם ישראל מצטופף בין הקברים, מחובקים, נתמכים, עצובים, הבנתי משהו. הבנתי כמה אנחנו חזקים. לא רק אנחנו כמדינה - אלא כל אחד כאינדיבידואל. וחשבתי איך אף אחד לא נהיה חזק סתם - הוא נהיה חזק בעל כורחו. לעבור קשיים, משברים, נפילות ומכאובים ואז לקום - זה מה שמחזק יותר מכל שיעור או אימון. ואני מבינה את זה על בשרי כמו שאני יודעת שכל האנשים שעמדו סביבי היום מבינים גם הם. כמה הם חזקים. ואף אחד לא מחפש את זה, אף אחד לא מעדיף להיות חזק יותר במחיר של לעבור את זה. זה פשוט קורה לנו. התחזקנו בעל כורחנו.

(יאללה שמישהו יגיב thank you captain obvious)

והדבר שהיה הכי קשה לי השנה (ועדיין קשה),

זו חשיפת הרגשות בהנצחה עבור קרן. אני יודעת שאולי למי שקורא פה זה לא ישמע סביר, אבל לחשוף את רגשותיי העמוקים ביותר בפומבי (בפייסבוק למשל) זה מהלך קשה מאין כמוהו. בשבילי. וזה היה עוד יותר קשה אחרי שצפיתי בראיון המצולם. הרגשתי כל כך חשופה ושקופה, היה קשה לי להסתכל על זה. וגם לא אהבתי את איך שאני נראית. זו רק אני או שכולם יכולים לראות שכשהצטלמתי הייתי חולה ועם PMS? ואמא שלי לא שכחה להוסיף אחרי הצפייה "אני מצטערת שלא עשיתי לך יישור שיניים בגיל 12, זו היתה טעות". גאד פשוט הרגעים האלה שבא לי שהכל יעלם.

אבל אני צריכה להרים את הראש, להפסיק להתבייש, ולהזכיר לעצמי שגם אם נחשפתי רגשית, גם אם הקול שלי רעד, גם אם אני נראית כמו קוף מנוזל עם חצ'קונים ושיניים בכל הזויות האפשריות, זה לא מה שבאמת חשוב בסרטון. מה שחשוב הוא שעזרתי להנציח את קרן. זו המטרה היחידה.

ולכן אני צריכה להיות חזקה ולנשום עמוק ולתת לזה להתפרסם בכל מקום אפשרי.

ולזכור להודות שניתנה לי לפחות הזכות להיות חזקה.

גם אם בעל כורחי.