השעון המעורר מכוון לשעה 7:50.

בפועל אני מתעוררת כבר באזור 7 או 7 וחצי, רק בשביל לבדוק את הטלפון ולראות שחיל האוויר לא קרס בלעדיי במהלך הלילה, לא ברור איך, ובעיקר לשלוח הודעת דוח 1 שגם היום, הפתעה מטורפת, אני מגיעה לקריה.

אני חוזרת לישון עד 7:50, שזו השעה שאני אמורה לקום כדי להיות במשרד בשעה שבה אני אמורה רשמית להגיע, 8:30.

אבל אני שמה לב שהרמ"ד בדיוק כתב שהבוקר הוא לא מגיע ישירות למשרד.

חוזרת לישון עוד חצי שעה.

אני לא באמת ישנה, אני בעיקר נמתחת במיטה, מחבקת את השמיכה, קוברת את הראש בכרית. הדקות המתוקות האלה של הבוקר, שהכרית עדיין חמימה והפיפי לא לוחץ מידי, והמאוורר מעיף עליי אוויר נעים בשקט.

אני מגיעה למשרד, אחרי הליכה ארוכה ובלתי נסבלת של 5 דקות.

השעה 9:00, אני נכנסת כמו מלכה ואני יודעת שבטח כולם שונאים אותי בלב כי אני גרה הכי קרוב ובאה הכי מאוחר.

אבל לא יכול להיות לי פחות אכפת.

עוברת על מיילים בשאיפה ברורה לעבוד כמה שפחות:

מה שאפשר להעביר לאחד מחברי הצוות, מעבירה.

מה שאפשר לסגור בתשובה אחת במייל, סוגרת.

מה שאפשר להתעלם, מתעלמת.

אם זה חשוב זה יחזור.

אני ממלאת מקום רמ"ד בפורום רמ"דים ומנצלת את ההזדמנות כדי להתבונן בדינמיקה של הרמ"דים אל מול מפקדתם החדשה. לא יודעת למה זה תמיד מדהים אותי כל פעם מחדש רמות החנפנות שאני נחשפת אליהן. כאילו הם מנסים לנחש מה היא מצפה לשמוע, ואז הם אומרים את הניחוש, ואז היא מתקנת, ואז הם - "כן כן לזה התכוונתי" - מה הקשר זה בכלל לא מה שאמרתם יא ליצנים. על מי אתם עובדים. ואז היא פולטת "יו איך מתאים לי עכשיו נס" ומיד (!) מזנקים שני רמדים, לא פחות, אל הדלת, מי יכין לה ראשון נס?!? יוסיין בולט פראייר לידם. גאד.

במשרד מישהו בא לדבר איתי על ענייני עבודה. אני מקשיבה לו, אבל הוא מדבר ומדבר, וזה מעניין אותי פחות ופחות. בא לי לפהק ברמה כל כך קשה שאני מפחדת שאם אפהק תצא לי שאגה, אז אני מפסיקה להקשיב ועוברת לחשוב על דברים אחרים ורק ממשיכה להנהן, ואיזה 2% של CPU מהמוח שלי מוקצה לתשומת לב אליו, שלא יבחין חלילה שאני בכלל לא מקשיבה לו. אלוהים כמה שהוא משעמם.

בסוף הוא מפסיק לדבר סוף סוף ואני קולטת שהוא מצפה לתשובה. ה2% מוח שלי משחזר בזריזות את המשפט האחרון שנאמר ואני נותנת תגובה גנרית שתתאים, בוחנת בזוית העין את הבעת פניו כדי לדעת אם זה הניח את דעתו או לא, וכשאני רואה שכן אני משנה נושא.

אבל אצלי לשנות נושא זה בעיקר לסכם "טוב אז יקרה כך וכך" בנימה של "הבנתי אותך באמאשך תפסיק לחפור לי".

אני צריכה להתפנות אז אני הולכת לשירותים ועוברת תא אחרי תא, בחיפוש אחר אסלה שלא מרוח בתוכה חרא. (סליחה, אבל הזהרתי שזו כנות מוגזמת). בסוף אני מתפשרת על תא עם ריח של שתן אבל בלי סימני חרא באסלה. נו מילא, כדי לעודד את עצמי אני נזכרת איך הייתי הולכת להתפנות בג'ונגלים של האמאזונס, כורעת בתקווה לא לקבל ביס בטוסיק מנחש, ושלא יתקוף אותי נחיל נמלים אדומות עוקצות בכל האזור האסטרטגי.

אני חוזרת למשרד ומעדיפה לרכל עם כל מי שרק מוכן להשתתף, על כל מי שאנחנו מכירים. אני נהנית לרכל, there I said it.

לפעמים אני אפילו מרכלת על אנשים בפניהם. אבל רק דברים טובים, רק דברים טובים.

אני עובדת בשיטת הדחיינות המנצחת, ומכינה מצגת לדיון רבע שעה לפני הדיון. במאמץ מרוכז של 10 דקות אני סוגרת את כל מה שצריך, מה שמאפשר לי הכנה טובה למה שאני מתכננת להגיד בדיון כשאציג. כשהדיון מתחיל עוד 3 דקות, אין הרבה זמן לשכוח.

בדיון אני מגזימה קצת בתיאורים שלי של השתלשלות האירועים בפרויקט, מידי פעם דופקת בדרמטיות על השולחן, כי אני יודעת שזה מייצר רושם מוגבר ובלי קשר אני אוהבת להגזים. אני גוזמנית. כן, זה מה שאני, גוזמנית. כנות מוגזמת. אכילה מוגזמת. שינה מוגזמת. אוננות מוגזמת. אני גוזמנית!

ארוחת הצהריים היא הזמן החביב עליי ביום, שכן בה אפשר לשבת סביב שולחן ולהמשיך לרכל (בהגזמה) אבל תוך כדי אכילה.

אנחנו אוכלים במטבחון של הקומה ומושכים קצת את הזמן, ואני רואה שהצוות שלי מתאים את עצמו אליי - גם אם הם סיימו לאכול, הם מחכים שאני אחזור לעבוד לפני שהם חוזרים גם. לא יודעת אם זה כי הם עצלנים או כי הם נהנים מחברתי ולא רוצים להשאיר אותי לבד, אבל מעדיפה לחשוב שזו האפשרות השנייה. אבל נחמד לי להתבטל קצת ולא באמת אכפת לי אם הם עובדים, אז אני קצת מושכת את הזמן.

הרמ"ד עושה לי שיחת פרידה כי הוא עוזב את התפקיד, ומחמיא לי ומחמיא לי ומחמיא לי. אני מרגישה צבועה וצבועה וצבועה. בא לי להגיד לו בחיאת, בחיאתתתת, באמשך די.

אני חוזרת לעשות מיילים, קצת עובדת, אין מה לעשות, ומבלה עוד קצת זמן במחלקה הקודמת שלי, שאמנם אני עובדת איתם עדיין אז יש לי תירוץ מקצועי להגיע, אבל זה מהר מאוד גולש לשיחות אישיות עם החברות הטובות, והחברים הטובים, וחברה שעוד שבועיים משתחררת והתוודיתי בפניה בכנות מוגזמת שיש משהו מנחם בשבילי בנוכחות שלה בקריה ולמרות שהיא לא באמת יוצאת מחיי עקב השחרור היא עדיין תחסר לי מאוד. היא הובכה בהתאם, אולי בגלל שאמרתי את זה בקול רם מול כל המדור? יש מצב, למי אכפת.

ואיך אפשר בלי להביך חבר טוב אחר בפני המדור שלו, כי כל המדור שלו חושב שאנחנו יוצאים ותכלס לי זה לא מפריע, אני תמיד נהנית לעשות קצת מיינד פאק לאנשים תמימים.

ממלא המקום של הרמ"ד לחודש הקרוב לוקח אותי ואת ראש הצוות השני לשיחת סנכרון על אופן ניהול המדור עד להגעת הרמ"ד החדש. אין לי סנטימנטים מיוחדים בנושא, מידי פעם אני מכניסה איזו בדיחה מתחכמת שגורמת לשניהם לצחוק, חוץ מפעם אחת שזה לא מצליח ואז הם מסתכלים עליי מוזר. או וול.

ממלא המקום מכריז עליי בתור מפקדת המדור בהיעדרו, עליי ולא על ראש הצוות השני. כנראה שלא הייתי נותנת לזה תשומת לב מיוחדת אלמלא הייתי מבחינה בזוית עיני בשינוי קטן בהבעת מבטו, שינוי קל שבקלים, שמפגין חוסר שביעות רצון עמוק מהבחירה בי ולא בו.

אז אני מחניקה חיוך קטן, כשאני נזכרת איך הוא דפק אותי בסוציומטרי, כנראה מתוך קנאה. in your face, אני אומרת לו בלב, לא צריך להיות מניאק ולדרוך על אחרים כדי להצליח.

השעה הפוריה באמת שלי מתחילה בערך ב5, חלק מתחילים כבר לצאת הביתה. אני עושה קצת עבודה, קצת דמ"ח, מפגינה קצת "נוכחות מיילית", דוגמת קצת את התקדמות הצוות, שרה שירים עם הרדיו, עד שנמאס לי ואני הולכת.

just another day at the office.