אמנם קצת זמן של שתיקה, אבל תמיד בוער בי לכתוב. תמיד הצורך הזה שלא נח ולא עוזב אותי, תכתבי תכתבי תכתבי. לפעמים אני חושבת שאני מכורה, מכורה לתחושה של המקלדת תחת אצבעותיי, מכורה למגע המקשים שמתנגד ברכות ללחיצותיי, מכורה לאותיות שמתווספות זו אחר זו בזריזות על המסך. הופכות דף לבן לאוסף של אותיות ואוסף של משפטים שהוא בעצם, אני.

ועם זאת, שתי סיבות יכולות להיות לי כדי לא לכתוב תקופה: או שממש רע לי, או שממש טוב לי. או שממש אין לי זמן. אז שלוש.

אבל הפעם מלווה אותי תחושה נעימה כזו. תחושה שמגיעה אליי כמעט בכל תחילת קיץ: תקווה.

מן תחושה של שמחה קלה, כזאת ללא הסבר, מן התפרצות של חיים. אומץ, העזה, חגיגת נשיות, חגיגת החיים.

כשחשבתי שכבר נמאס לי ממסיבות ומיציתי, פתאום כמה חברות די גררו אותי לאיזו מסיבה במועדון אפוף אשן ורווי זרע, ולא באמת רציתי ללכת ודי עשיתי טובה, ואז פתאום הגוף שלי התחיל לנוע עם המוזיקה בטירוף וכבר לא היה אכפת לי מכלום. לא מזה שאני צריכה לקום מחר, לא מהעשן שדובק בי, לא מאיך שאולי מסתכלים עליי עם הבגדים הזרוקים שבאתי איתם. ונזכרתי כמה אני אוהבת לרקוד בטירוף חושים ובסופ"ש האחרון הלכתי למסיבה אמיתית, איכותית, של רוק ומטאל וקצת שנות ה90, וזה היה פאקינג מושלם. ווזה היה אפילו במועדון שלא מעשנים בו ושמחלקים בו גלידות חינם, מה יכול להיות יותר מושלם מזה?

לחגוג את החיים, לחגוג את הגוף שלי, לחגוג את האהבה שלי למוזיקה ולתנועה. לחגוג כי אפשר, לחגוג כי בא לי, לחגוג כי למה לא בעצם?

אחרי תקופה לא קצרה שבה מוחי ונשמתי עסקו ללא הרף ב"מה אם" ו"אילו רק" חוויתי סוף סוף שחרור מזכך, כזה שמאפשר להשאיר את העבר מאחור, באהבה אך לא בכמיהה.

כי אם יש משהו שהבנתי, זה שכשהופכים את ההווה למספיק טוב, אין יותר סיבה להתגעגע לטוב שפעם היה. וטוב לי, וכל פעם מחדש אני קמה בבוקר ואומרת לעצמי - לא אכפת לי. אני חיה את היום, חיה את החיים, חיה וחוגגת וכולם מוזמנים לצפות בי doing it.

...כמו למשל להטריד מינית עמודים תמימים במועדונים.