ולא מדובר במסע למציאת נקודת הג'י.

(ממליצה אגב, שווה ביותר)

*מתכוננת לקבל מבול של דיק פיקס במייל*

בכל אופן, תכננתי להתחיל את הפוסט בנימה רצינית ואז זרמתי עם עצמי.

אז בשבועיים האחרונים שלא כתבתי פה עשיתי משהו שהשתדלתי לעשות המון בשנה האחרונה - המון התבוננות פנימית. אני לא אוהבת לקרוא לזה "חשבון נפש" כי זה נשמע כאילו אני עושה לעצמי חשבון ואי אפשר לעשות חשבון בלי להיות שיפוטית, ולכן בהוכחה מתמטית מדויקת אני מסיקה שעדיף לקרוא לזה התבוננות פנימית כאילו נפשי היתה מן איזו הצגה מרהיבה בברודווי, רק שאי אפשר לקטלג האם היא דרמה טרגית או קומדית טעויות שמוצגת כמיוזיקל.

כך או כך, אין ספק שהתלבושות והתפאורה ולעיתים אף שחקני המשנה הם פשוט מהרמה הגבוהה ביותר.

רק עם הזיופים בשירים אפשר קצת להשתפר.

שוב זרמתי עם עצמי, אבל אני לא אוהבת למחוק ולצנזר אז אתחיל מחדש.

אז ההתבוננות הפנימית שלי החלה בערך לפני שנה, כשנפרדתי ברוך השם מניצן. יכולתי להאשים אותו בכל מכאוביי וכל צרותיי וכל נדריי (וגם עשיתי את זה), אבל שנאתי את זה. אני אוהבת לקחת אחריות על החיים שלי ולא לתלות את תוצאותיהם באחרים, ולכן התחלתי להסתכל על עצמי. זה התחיל בקריאת ספרים כדי להבין מה אני עושה לא נכון בזוגיות. ואיך אני בוחרת לא נכון בני זוג. זה הרגיש לי מאוד פוקח עיניים, אבל היום אני יודעת שזה היה בסך הכל שטחי.

עם הזמן התחלתי להעמיק ולנסות להבין מה באמת מניע אותי. מה באמת גורם לי להימשך לאנשים כמו ניצן ואלכס? למה אני מוצאת את עצמי באופן שיטתי (=יותר מפעם אחת) מנהלת מערכת יחסים רצינית (אך נועדת לכשלון) עם טיפוסים שמקטינים אותי ושאני מרגישה שאני כל הזמן חייבת להוכיח להם משהו?

אז חפרתי עוד יותר עמוק פנימה. ופנימה זה אומר אחורה, אחורה בזמן. מה זה אומר שאני שמה את עצמי (כנראה לא במודע) במערכות יחסים כאלה? שבהן התת מודע שלי כנראה מרגיש בנוח, אבל הרציונל שלי זועק לי - תברחי! יהיה לך רע לחיות עם אדם כזה! ולמזלי אני מקשיבה בסוף לרציונל, לא לפני שאני כועסת על תת המודע שלי שבכלל הביא אותי לשם.

וכשחפרתי מספיק, מצאתי כמה דברים שהאירו מאוד את עיניי. קשה לתאר פה את כל התהליך המחשבתי והרגשי שהוביל לזה, אתמצת בקצרה ומי שיחפוץ לדעת עוד מוזמן לפנות אליי ולא אענה:

1. מבט אל זכרונותיי המוקדמים ביותר מעלה מסקנה אחת, חדה וברורה וטבעית מאין כמוה, שנוצרה במוחי הצעיר והקטנצ'יק בין כמה נוירונים שהתחברו לראשונה והבינו: אני לא ראויה לאהבה. ביקרתי בביתם של הרבה מחבריי וראיתי איך הוריהם מתייחסים אליהם, ובקטע לא ברור הם זוכים לאהבה וחיבוקים ונשיקות למרות שלא עשו כלום. רק מעצם היותם.

ואז, כנראה כדי לשרוד בלי לאבד את הדעת, המוח שלי סיפר לעצמו שהמצב כמו שהוא ככה הוא בסדר, הוא תקין, ושאני מסוגלת להתמודד איתו. אז התמודדתי, והסביבה הפכה להיות טבעית עבורי. אז למה שאתפלא שבבגרותי, בלי לדעת אפילו, חיפשתי לחזור לסביבה כזו? למה שאהיה עם אדם שאוהב אותי כמו שאני, שמעריך אותי למרות שלא עשיתי כלום? משהו בטח לא טבעי במערכת יחסים כזו, משהו לא תקין, אפילו חשוד. אז הכנסתי את עצמי למקומות ה"טבעיים" וה"נוחים" של מערכת יחסים מתעללת. של מקום שבו אני מרגישה שאני לא באמת באמת נאהבת, כי הרי אני לא באמת ראויה לאהבה. הכל מסתדר.

2. אבל מה לעשות שכל אדם מעצם היותו שואף בבסיסו להרגיש נאהב ומוערך. גם אני, בגיל 3, כשחזרתי הביתה מהגן, חיפשתי דרכים לגרום לאלו שבבית להעריך ואף לאהוב אותי יותר. אז בדרך של ניסוי וטעיה ששמורה רק לפעוטות בגיל הרך, עשיתי כל מיני דברים ושיננתי במוחי הצעיר את התגובות עליהן. גיליתי שעל תעודה מהגן אני מקבלת חיוך, על ציור אני מקבלת מחמאה, ועל ניצחון בתחרות אני זוכה לגאווה. גאווה? וואו, איזה נפלא זה להרגיש שמתגאים בי. סוף סוף יש לי ערך. ומחמאות? לעולם לא אשבע מהן. הן היו החיבוקים והנשיקות שהיו חסרים לי, האהבה שראיתי את חבריי מקבלים ואני לא. 

אז נחשו מה? התחלתי לצייר יותר. והיום אני מציירת ברמה גבוהה מאוד. מדהים לחשוב איך הכל התחיל. והתחלתי להיות מאוד הישגית ותחרותית - היום אני מבינה שלא באמת היה חשוב לי לנצח, כמו שהיה חשוב לי לבוא הביתה ולהרגיש שמתגאים בי. וכל כישוריי האחרים - טניס, שחייה, תעודות הצטיינות, מדליות. מדהים כמה בן אדם יכול להתאמץ וכמה הוא יכול להשיג, רק עבור הצורך שלו להרגיש נאהב ומוערך.

עם הזמן כמובן הבנתי לדוגמא שככל שאני מציירת יותר נוצרת מן זילות כלפי ציוריי ולכן עליי להשתדרג ברמתי ולהפתיע מחדש. אני חייבת להודות שעד היום אני תולה את ערך יצירותיי בתגובות של הסביבה. ואפילו הציור שאני עובדת עליו כרגע ומכיל בתוכו את כל ליבי ונשמתי, יוקדש בסופו לאמא שלי. אירוני משהו?

3. ועדיין גם בבגרותי, כשהכל "כבר מאחוריי", ורוב דפוסי ההתנהגות המציקים של הסביבה לא מצליחים להפריע את שלוותי, יש דפוס התנהגות אחד שעדיין כן. אחד שמוציא אותי מאיזון ולא משנה כמה אנסה לשלוט בעצמי. אחד שיכול להוציא ממני מפלצת שאני לא מכירה, נעמה חסרת שליטה וחסרת מעצורים. כמו כפתור כזה בתוכי שלוחצים עליו ואני מגיבה לו באופן לא רצוני. והדפוס הזה הוא פגיעה ביקרים לי. ובראשם האחים שלי. אם יצחקו עליהם, יקטינו אותם, ישפילו אותם או חלילה יפגעו בהם פיזית, אני אגיב לזה כמו לביאה.

ותהיתי למה. הם כבר אנשים גדולים ובוגרים שיודעים להגן על עצמם וממש לא צריכים אותי. ויתרה מכך, אם דפוס כזה יופנה כלפיי - ככל הנראה אגיב באדישות. אז למה כלפי עצמי אני מגיבה באדישות וכלפיהם אני הופכת ללביאה?

אז הבנתי שבהיבט הפגיעה בעצמי אני נמצאת במקום שלם. אני שלמה עם הפגיעות שעברתי ולמרות זאת יודעת את ערכי, וגם אם מישהו יגיד משהו שנועד להקטין את זה אני כבר לא אתרגש.

אבל עם מה שקרה לאחיי אני לא שלמה. הבנתי שאני נושאת על עצמי רגשות אשם של שנים, בהן צפיתי בהם כואבים, בוכים, נבעטים ונזרקים, מתחננים ומתייפחים, ללא יכולת לעשות שום דבר. או שיכולתי ולא העזתי? אני זוכרת את עצמי כל כך הרבה פעמים עומדת מהצד, מרגישה חסרת אונים, רוצה רק לזרוק את עצמי ולעטוף אותם בגופי כך שלא ירגישו ולא ישמעו, מוכנה לספוג את הכל במקומם. רק שיפסיקו לסבול.

אבל זו לא היתה המציאות. וכל זיכרון כזה מעלה בי דמעות וכאב בלתי נסבל, ותחושה שנכשלתי. תשאלו למה נכשלתי? הרי האחריות מעולם לא היתה שלי. אבל אם רק ההיגיון היה עובד פה חיי היו יותר קלים. לא הצלחתי מעולם לנתק את רגשותיי מהרגשות של אחיי האהובים, ומעולם לא הצלחתי להיות שלמה עם מה שקרה להם. לכן כל ניסיון עכשוי לפגיעה בהם מוציא ממני תגובות מפחידות. הבנתי את זה כשאלכס ניסה פעם בטיפשותו לצחוק על הגמגום של אורין. התפרצתי עליו, מה אתה יודע בכלל? אין לך מושג מה היא עברה. ובאיזו זכות. ובאותו רגע שנאתי אותו כל כך, ושנאתי את עצמי שאני עם אדם כזה נוראי ופוגעני. לא הייתי מסוגלת להבין שלא היתה לו כוונה רעה והכל קורה רק בתוכי.

שלוש התובנות המרכזיות האלו הן רק מבט קטן ומצומצם על תהליך מאוד ארוך.

אבל גם להבין את זה ולזכור את זה, מביא אותי קדימה לבדוק איזה תהליכים אני יכולה לעשות כדי להשתחרר מזה.

כדי להבין שאני כן ראויה לאהבה, אהבה אמיתית של חיבוקים ונשיקות ולא רק גאווה ומחמאות.

להבין שאני לא צריכה להוכיח שום דבר או להשיג שום דבר שלא בא לי להשיג, רק כדי להרגיש מוערכת.

והכי קשה, הכי הכי קשה, לאפשר לעצמי לסלוח לעצמי על העבר, על הכאב של אחיי ולדעת לשחרר.

זה באמת קשה בטירוף.

אבל אני שמחה שהבנתי את כל זה.

זה די מרענן (למרות שמפחיד) להיפתח ככה בבלוג,

אבל מקווה שהחומר למחשבה שלי ישמש כחומר למחשבה גם עבור אחרים.

אני בטוחה שאני לא היחידה שעברה דברים כאלו.

ועכשיו אני חייבת לעוף להתארגן להופעה האגדית שחיכיתי לה חצי שנה. כיף!!!

באהבה :)