פתאום קלטתי את זה אתמול.

התחלתי לשים לב כמה אני נמשכת לכל השיט הזה של לבוש זרוק, אהבה for everyone (אבל בלי סקס), טוב נו על מי אני עובדת גם sex for everyone, וכל מיני סדנאות מודעות עצמית ופתיחות ואהבה והכלה וכו'.

ואתמול ירד לי האסימון, פעם הייתי נורא רציונלית ומוכוונת מטרות והישגית ושאפתנית, וגם היום אני כזו, אבל מהרגע שהתחלתי לחשוב קצת על עצמי ולמה אני מתחברת ומה עושה לי את זה - אני הופכת לפאקינג היפית.

אז אם כבר נגענו בנושא, אני רוצה לספר על חוויה מדהימה שהיתה לי אתמול.

כבר תקופה לא קצרה שאני מתעניינת בנושא ה-NLP ("תכנות" מחדש של התת מודע). שמעתי על זה לראשונה לפני חצי שנה בערך, ואז בתדירות הולכת וגוברת, ואפילו יצאתי חודש עם מישהו שלמד את זה, אבל מעולם לא חוויתי.

ואז קרה משהו מוזר.

אני מנויה בתפוצת מייל "איך לגדל ילדים מאושרים" וכמו כל תפוצה המונית, מידי פעם הם שולחים ספאם. לפני שבוע אחד מהספאם משך את עיני כי בכותרתו התנוססה המילה - "חינם". כמו ישראלית טובה הייתי חייבת לבדוק מה חינם, וראיתי שיש כרטיס חינם לסדנת מומנטום ל-20 המקליקים הראשונים. הקלקתי, למה לא? וזכיתי בכרטיס.

טוב, מה אני עושה עכשיו עם כרטיס ליום שישי לסדנת הורות? חשבתי לעצמי.

מה אני אלך? צריך להיות בהרצליה ב8 וחצי בבוקר. התבאסתי.

מה אני לא אלך? אולי זה דווקא מעניין? תהיתי.

אבל אז אני אבלוט בין כל ההורים בתור הלא-הורה היחידה, החלטתי.

בשלב הזה בערך קלטתי שאני מדברת לעצמי ואולי הגיע הזמן להיבדק סוף סוף אצל פסיכיאטר, ולונג סטורי שורט החלטתי ללכת.

וכאן מגיע הקטע המוזר.

הלכתי, ובעודי עומדת בתור להרשמה העפתי מבט סביב כדי לסקור מי עוד בא. אחד הדברים שהניעו אותי בהחלטה להגיע לסדנה היה לבחון את קהל היעד. מי אתם, הורים שהולכים לסדנאות הורות?

אבל ראיתי שם גם גברים ללא טבעת נישואין. נשים עם גוף חטוב מידי. צעירים בני 20 עם עגילים באוזניים. ווטף?

ואז ברגע של פקפוק עצמי עלה בדעתי סוף סוף לשאול על מה הסדנה הזו. שאלתי מישהי שעמדה לידי. "הסדנה הזו בכלל לא על הורות. מתרגלים בה NLP", היא ענתה לי.

ואז אני הייתי ברגע כזה של ווואווווואוואואוווו

ובאמת בסדנה, אחד התכנים היה להעביר את כל הקהל איזה מן NLP המוני.

אני, שגם ככה בלי קשר המון זמן כבר רציתי להתנסות בזה, הייתי כולי כזה כן כן דו מי דו מי!

ואולי זו הסיבה שנכנסתי לזה כל כך חזק.

עצמתי עיניים, הרפיתי, נזכרתי. נגעתי איפה שכאב. תוך דקה בערך עיניי התחילו לזלוג עוד לפני שהבנתי אפילו למה. כאב לי, כאב לי כל כך חזק שיכולתי להרגיש פיזית את הכאב בחזה. כל כך הרבה כאבים קטנים שהדחקתי והתאגדו להם לכאב אחד גדול, צבא של כוחות הכאב, גדולים ועצומים, ניזונים מהדחקה ורגשות אשם. וכל כך לא יכולתי לשאת את הכאב, שבכיתי. ככה בעיניים עצומות, ליד עשרות אנשים. מי שמכיר אותי יודע שזה לא קורה לי. אף פעם.

ואז כחלק מהתהליך עברתי למקום של תחושת ניצחון. של חוזק, של מסוגלות, של עוצמה.

ונשמתי.

והלב שלי התחיל לדהור בחזה.

ואת בטני מילאה תחושה של אמונה, אנרגיה להסתער על החיים.

וצרחתי.

כן כן, אני צרחתי.

(אני וכולם, אם זה עוזר למישהו לדמיין את זה, כדי שלא אקבל בתגובות הפנייה חוזרת לפסיכיאטר).

והתחושה אח"כ היתה של אופוריה. רקדנו כולם ועשינו מסאז' המוני ואנשים ונשים בכל הגילאים, הגדלים והצורות רקדו בטירוף. ועשו מסאז'. 4 בנות (!!!) עשו לי מסאז' בו זמנית, הרגשתי לרגע כאילו חזרתי לזנזיבר והגעתי לכפר עוני לחלק מתנות לילדים וכולם מסתערים עליי. או כמו דאנריס שמשחררת את העבדים. האמת שזה די מדהים, 8 זוגות ידיים שמעסות את כל גופי בו זמנית. וכולן נשים אז זה אפילו לא מטריד. תנסו מתישהו.

אבל הדבר הכי מוזר קרה לי אתמול בערב, והיום בבוקר.

לא כאב לי יותר.

גם כשהתאמצתי להיזכר באותו זיכרון ראשוני שהעלה בי כאב בלתי נסבל, בראשי הוא הצטייר נטו כתמונה קפואה ולא יותר מזה. כאילו אני לא שם יותר בתוך הסצנה, אלא צופה שקטה מהצד. ניטרלית. אני כבר לא חווה את זה יותר בראשי כל פעם מחדש, אני כבר הקהל.

והיום בבוקר התעוררתי די מוקדם, 10 כזה (כן, זה נחשב מוקדם בשבילי בשבת). ולא הרגשתי צורך לישון עוד. הרגשתי צורך לקום ולעשות. לקום ולקדם. לקום ולחיות.

ושוב ניסיתי לאלץ את עצמי להיזכר באותו זיכרון כואב. ושוב לא הצלחתי להתחבר אליו רגשית. למה ניסיתי? לא יודעת, אולי כדי לוודא שאני באמת כבר לא שם יותר. אולי כי היה לי קצת קשה להאמין.

וזה מדהים. אני לא יכולה להגיד עדיין שאני משוחררת באופן מלא מכל מכאוביי ופחדיי ודפוסי הרגשות שמנחים אותי בחיי, אבל ללא ספק אני מרגישה טוב יותר עכשיו.

והכי מדהים זה שזה בכלל קרה במקרה וכמעט לא היה קורה אם הייתי מקשיבה לקול הקטן על הכתף שאומר לי "עזבי אותך עכשיו סדנאות בהרצליה תחזרי לישון באמאשלך, ישנת פחות מ5 שעות".

אה וכמובן בחינם.

לפעמים החיים פשוט מביאים לנו בדיוק, אבל בדיוק את מה שאנחנו צריכים, אם אנחנו רק מוכנים לקחת :)

(ועכשיו זו בעיה, לא כואב לי רגשית אז אין לי מניע לכתוב דברים מרגשים, הו לא)